הספקנות של ביה"מ בנושא 'בריאות הציבור' - תעודת עניות לדמוקרטיה

פורסם בתקשורת שסייעת לילדים שסירבה להתחסן ולהיבדק החליטה שהיא רוצה להמשיך לעבוד עם הילדים ודרשה שאם מונעים ממנה לעבוד שלכל הפחות היא תקבל תשלום עבור אי-עבודתה והדבר עלה לדיון בבית הדין לעבודה.

בית הדין דרש סיכומים מהצדדים האם טענתה צודקת או לא. עורך הדין שלה טען שזכות הפרט גוברת, זכותו של האדם לפרטיות ואין אפשרות לכפות עליה בדיקות או חיסון - ואם מונעים ממנה מלעבוד היא זכאית לקבל את הכסף.

העובדה שבית משפט נמצא בכלל ברמה של ספק בעניין הזה היא תעודת עניות למשפט הכללי, ומדוע? מכיוון שלפי תורת ישראל גם אם היא לא הייתה עובדת כסייעת, אם היא שואלת האם עליה להתחסן או לא להתחסן - ההלכה אומרת שהיא חייבת להתחסן ללא כל קשר לחובתה כלפי הילדים וזאת בגלל חובתה כלפי עצמה, שהרי גם היא מצווה ב"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ומכיוון שהרוב המכריע של הרופאים בעולם אומרים שהסיכון שיש לאדם הבלתי מתחסן גדול פי כמה מהסיכון של אדם שמתחסן, עם תופעות לוואי שאולי ייגרמו על-ידי החיסון. ואם כן מכוח החובה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ללא קשר בהיותה במחיצה של אחרים - היא חייבת להתחסן.

זוהי הדרכתה המושכלת של תורת ישראל אשר חידשה בעולם שמצד אחד יש את הערך של "כבוד האדם וחירותו" אולם היא זאת שאמרה שיש את ערך "קדושת החיים" ושאדם חייב לשמור על קדושת חייו ולא להפקירם, על אחת כמה וכמה חייהם של אחרים, ובפרט כאשר היא עובדת ומטפלת בילדים קטנים שהם אינם מחוסנים. ההלכה קובעת שחלילה אדם כזה הוא בגדר רודף, אומנם מכיוון שאנחנו עוד לא יודעים בוודאות אם היא חולה או לא עדיין אין לזה את הגדר של רודף ממש, אבל יש בזה פוטנציאל של רודף. אם חלילה היא באמת חולה היא עלולה לסכן את חיי הילדים ומשום כך לפי תורת ישראל הדבר פשוט שהרשות המקומית לא רק שרשאית למנוע בעדה מלעבוד אלא היא חייבת למנוע מבעדה מלעבוד כל עוד לא היא בוחרת לא להתחסן או להיבדק.

אם היא איננה מקיימת את הא'-ב' של שמירת ביטחון הילדים הרשות המקומית זכאית לא לתת לה שכר. לפני שהיא באה לחנך את הילדים היא קודם כל צריכה לשמור על חייהם. ובכלל תמיהה גדולה על בית המשפט כיצד ניתן לעלות על הדעת למנוע מהרשות המקומית שלא להעסיק אותה כל עוד היא לא מתחסנת או נבדקת שהרי בכך היא עלולה לסכן חייהם של הילדים הקטנים.

והרי גם בחוק יש מה שנקרא "בריאות הציבור" וצריך לדאוג לבריאות הציבור. העובדה שהמשפט הכללי מתחבט בשאלה הזאת היא תעודת עניות לבתי המשפט, משום שאי אפשר לקחת ערך אחד כמו "כבוד האדם וחירותו" שהוא חשוב כשלעצמו מבלי לאזן אותו עם יתר הערכים כמו "הערך של קדושת החיים", ערך של ביטחון הציבור, בריאות הציבור.

והרי במשפט הכללי בעצמו יש פסיקה מיוחדת במינה והיא טובה ומצוינת שנקראת "אחריות אבסולוטית להגנת בריאות הציבור". בעבר היה דיון בבית המשפט כנגד אדם שהעמיס תכולה על המשאית שלו הרבה מעבר למותר בחוק, מה היה טענתנו? הוא טען שהוא לקח כבלים ממתכת מאוד עבה וחזקה - וקשר מכל כיוון באופן כזה ששום דבר לא יכול היה להתעופף מהמשאית תוך כדי הנסיעה. אולם תוך שהוא נוהג נקרע לפתע הכבל הזה והתעופף משהו מהמטען החוצה וגרם לתאונה, והמקרה הזה הגיע לבית המשפט. עורך הדין של הנהג הביא דעות מומחים שכבל כזה יכול להיקרע אולי רק אחת למיליון. אולם כנגדו טען בית המשפט שכאשר מדובר בבריאות הציבור ובדאגה לחיי הציבור ישנה אחריות אבסולוטית, כאן אין הולכים אחרי ההיגיון אלא מה שאסור על-פי החוק - אסור לחלוטין והאחריות היא על האדם, ואכן בית המשפט חייב את אותו אדם. פסיקה זו נכונה ביסודה שהרי זוהי הגנה ראויה על ביטחון ובריאות הציבור.

מה קרה שבעניינים אלו של התחסנות ובדיקות לקורונה פתאום המשפט הכללי נמצא בספק? בכל מקום אנחנו שומעים על בעיות כאלה, מה קרה? הרי בריאות הציבור זהו ערך עליון!

אין זה אלא סימן שבאמת יש חיסרון גדול מאוד במשפט הכללי אשר דוגל בערך מסוים כ"כבוד האדם וחירותו" ולא מביט ימינה ושמאלה על ערכים נוספים - לא על קדושת החיים ולא על בריאות הציבור, הוא לוקח את ערך חרות הפרט ומעלה אותו על נס. קדושת יתר לחרות הפרט עלולה לגרום לאנרכיה ולהרס החברה, כי בלי האיזונים המתאימים אין חיבור בין חלקי החברה - כל אחד ידגול בדרכו שלו ואז אין מה שמלכד את החברה.

הדמוקרטיה שלנו צריכה להשתפר לאין ערוך כל עוד היא לא לומדת מתורת ישראל, רק בדרך האיזונים המדויקים של תורת ישראל אפשר להעמיד חברת מופת.