איש הארס וההרס

עד למערכת הבחירות של 2019 הוא היה עסוק בניסיונות ההרס שלו והשתמש בתעמולת ארס. הכל אצלו אז היה ממוקד נגד הערבים. זו לא הייתה ביקורת פוליטית של ממש אלא ניסיונות איום בניתוק שליש מהאוכלוסייה הערבית בישראל מהמדינה, והפיכתה לחלק משטחי הכיבוש של הגדה המערבית, תוך הפקעת זכויותיה האזרחיות של האוכלוסייה הזו. הוא גם העביר את החוק שהעלה את אחוז החסימה כדי ששלוש רשימות ערביות לא תעבורנה את האחוז החדש וכך האוכלוסייה הערבית תיוותר ללא נציגות פרלמנטארית. אבל הצעת החלם הזו רק איחדה את הערבים לרשימה פרלמנטארית אחת וזו העלתה את הכוח הערבי לחמישה עשר מנדטים מעשרה בלבד של אותן רשימות, כשהן רצו לבד, ואילו מנגד עבד החוק הזה כבומרנג וכמעט ש"ישראל בתנו" של ליברמן לא עברה בגללו את אחוז החסימה ונותרה בחוץ - בסיבוב הראשון של בחירות 2019. אבל למי שחשב כי לפחות הארס של ליברמן היה עקרוני ורעיוני הרי מיד ההנחה הזו התפוגגה. האיש שהתלהם נגד הערבים באופן קיצוני יותר מכול ארבעת ראשי "עוצמה יהודית" לפתע שינה את מעופו וכיוון הארס שלו הופנה מהרחוב הערבי והועבר לחזית אחרת, ואילו הערבים הפכו לפתע ל"בני ברית" פוליטיים אבל בשתיקה.

בשנת 2015 הבין ליברמן שניסיון האיחוד עם הליכוד לא יעלה אותו להיות מנהיג הליכוד לאחר ימי נתניהו, הן משום שהבין כי נתניהו לא מתכון כל כך מהר לוותר על מנהיגותו והן משום שגם בעידן שיבוא אחריו כבר ידפקו על דלת המנהיגות כמה מראשי הליכוד שנושפים בעורף ואותו יניחו בצד. בשלב זה התנתק ליברמן מהליכוד ואח"כ הוא גם הסיר את תמיכתו להמליץ על נתניהו לראשות ממשלה. כשהבין כי ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה אפילו ב"הווה אמינה" הוא פשוט התחבר לכול מי שנקרה לו בדרך רק כדי לנקום בליכוד, ובמיוחד בנתניהו. בשלב הזה הוא חבר בשתיקה למפלגת הציבור הערבי וכמובן שגם לגנרל גנץ ואת הארס הוא הפנה הפעם כלפי הליכוד, אך במיוחד כלפי אלה שיצרו חומת בטון פוליטית סביב נתניהו: כלפי החרדים במיוחד, אך גם כלפי הדתיים הלאומיים, שתמול שלשום היו בני בריתו לרשימת בחירות, במשך מספר שנים לא מבוטל.

עכשיו ליברמן שולח את הארס שלו כלפי החרדים, תוך כדי ניבולי פה ושפת שוק נמוכה, וכול זאת כדי לזרות הרס ותהו ובהו במחנה שהיה שותפו תמול-שלשום ואשר הקיא אותו ממנו. לאיש הזה אין גבולות בארס פיו ובביטויו הנמוכים משום שזו רמתו וזו שפתו הענייה והכושלת. האיש הזה צמח כל כך גבוה והחזיק כל כך הרבה זמן מעמד פוליטי משום שהוא בנה מפלגה אישית ומונופוליסטית יותר מרוב המפלגות הטוטאליטריות של פעם, שרק בקוריאה הצפונית וברומניה של צ'אושסקו אפשר הה למצוא דגם דומה לה. את האיש הזה, עם "בובות השעווה שלו", צריכה כל קואליציה עתידית להשאיר מחוץ למערכת הקואליציונית העתידית.

מיהו יהודי?

המערכת החרדית צריכה לערוך "מסלול מחדש" בכול האמור והנוגע לפוליטיקה החרדית וליחסה לענייני דת ומדינה. הבג"ץ קבע את קביעתו לטובת "הגיורים" הרפורמים לא מעט משום הפרצות והטעויות של היהדות החרדית. וראשית לטעות העקרונית הגדולה - ב"מקרו" העקרוני, של היחס בין דת למדינה. כשהחרדים תוקפים את המצב האבסורדי שבו בפרלמנט חילוני, עם נכרים, קובעים חוקים דתיים ליהדות, דבר שאפילו הפרלמנטים של אירן ואפגניסטן האיסלאמיים לא מעזים לחוקק חוקי דת מוסלמים במקום "חוקי ה"שריעה", הרי שעל החרדים להאשים את הפרספקטיבה הרעיונית שלהם, שבה הוליכו והובילו למצב הזה. לא לחינם התנגד, בקום המדינה, רה"מ דאז, דוד בן-גוריון, להצעת מפ"ם להפריד את הדת מהמדינה ולחוקק חוק שיתיר נישואים אזרחיים.

בן-גוריון טען ש"צריך לשנות את הדת היהודית מבפנים ולא לתת לה להתפתח עצמאית כשמנגד יש להקים אלטרנטיבה דתית אחרת כנגדה, ברחוב היהודי". כך לא הופרדה הדת מהמדינה ואילו "הרבנות הראשית לישראל" ו"בתי דינה" קבלו בעלות על הדת אבל בפיקוחה של המדינה החילונית, וכמובן תחת שופטי הבג"ץ החילוניים עד האנטי דתיים שמביניהם. וכך הגענו למה שהגענו היום. "חישוב מסלול מחדש", בענייני דת ומדינה - מצד היהדות החרדית, חייב להגיע למסקנה של הפרדת הדת מהמדינה, דבר שיותיר את הגיורים ואת ענייני הדת בידי רשויות דתיות אמיתיות ועצמאיות ומנגד יבטל את האוטוריטה של השלטון החילוני, יחד עם הנכרים לצידו, מעיסוק בענייני יהדות בכלל וגיור בפרט.

העניין השני - שבו נכשלו הפוליטיקאים החרדים, והוא כבר עניין של פרקטיקה פוליטית ב"מיקרו", הוא עניין אותו חוק שחוקק בשנת 1970 ושניקרא "חוק מיהו יהודי". החוק הגדיר את מי שנכלל בעניין הגדרת המושג "יהודי" לעניין זכאותו להפוך לאזרח ישראלי אוטומטית עם בואו לארץ, ובצד זאת נכנס גם הקריטריון של מי ש"גוייר". האדמו"ר מחב"ד ביקש אז להכניס למושג "גיור" גם את המילה "כהלכה". אם המילה הזו הייתה מופיעה הרי שבג"ץ של היום לא יכול היה להתערב בחוק הזה ולא היה מוצא את פרצת ה"גיור" כפרוצה. אבל באגו"י של אז לא הייתה נציגות לחב"ד, ולא מעט משום שהאדמו"ר שקדם לאדמו"ר האחרון של חב"ד (הרהי"צ - חמיו של האדמו"ר האחרון) לא היה שייך ל"אגודת ישראל" והתנגד להשתתפות בבחירות כלשהן למוסדות המדינה.

האדמו"ר האחרון שבא אחריו, אומנם שינה את השיטה ואת היחס למדינה, אבל כמובן שלא הצליח אז להכניס את נציגיו ועסקניו לתוך המבנה הארגוני הקשוח של אגו"י. הליטאים, בראשות הרב שך, קבעו אז את המדיניות. למרות שראש האופוזיציה דאז - מנחם בגין, הבטיח לאגו"י כי יארגן לה רוב - גם מתוך חברי הקואליציה של מפא"י, למילת התוספת "כהלכה" הרי שהרב שך טען כי אין צורך בכך. הרב שך ואנשיו היו בטוחים כי העניין הרי נמסר ל"רבנות הראשית בישראל" וזו תהיה אמונה על "גיור כהלכה" ולכן חבל לערער חוק עתידי בגלל תוספת שאולי תגרום בכלל להפלת החוק עוד לפני שיוגש. היו אלה הימים ש"הרבנים הראשיים" היו ישראל אונטרמן ויצחק ניסים, רבנים אמיתיים ומוצקים, ובמיוחד היה כזה הרב יצחק ניסים שלא חת משום דבר, כולל מאיומי פיטוריו לאחר שדרש להביא את האפיפיור ללשכתו שלו (לשכת "הרב הראשי") ולא לפוגשו במגידו.

באותם ימים לא היו בישראל כמעט תאים רפורמים ו/או קונסרבטיביים ואילו העולים מארצות ערב חיזקו את האגף הדתי, ואפילו עולי מזרח אירופה החילוניים בזו לרפורמים. אבל האדמו"ר מחב"ד חי אז בארה"ב ולכן מה שהוא ראה משם לא ראו רבני ועסקני אגו"י מכאן. בארה"ב כבר החל ההרס הרפורמי ולצידו "נישואי" ההתבוללות. האדמו"ר מחב"ד הבין שיתכן שבעתיד יתחזקו הרפורמים ושיגיעו לישראל - כפי שהפכו מאנטי ציונים לפני השואה לתומכי הציונות והמדינה שבדרך לאחר השואה כך ישנו גישתם לעליה לארץ ישראל ותגבר השפעתם בקרב החילוניים, ואילו בעתיד "הרבנים הראשיים" בישראל ירדו מתקיפותם, ולכן היה צריך את המילה "כהלכה" כמסמר בלי ראש כדי לייצב את המושג "יהודי" ולסוגרו בפני "גיורי" סרק עתידיים. אבל ידו של הרב שך, ובמיוחד על-ידי הקו שהוביל נציג הליטאים באגו"י, ח"כ דאז, שלמה לורינץ, הם אלה שהכריעו את הכף לחובת העתיד וכך הגענו להחלטת בג"ץ הנוכחית.

מבט היסטורי על ח"כ המנוח שלמה לורינץ יכול לחדד את העניין. הלה היה ראש מחתרת טרוריסטית בשם "ברית הקנאים", שפעלה בין השנים 1949 ל-1951, וביצעה פעולות טרור כביכול "חרדיות", ובראשן ניסיון הנחה של פצצה בפרלמנט הישראלי. מספר חודשים לאחר מעצר החבורה נבחר לורינץ להיות ח"כ של אגו"י, מבלי שבכלל יועמד לדין על מעלליו, בעוד ששאר החברים שלו נעצרו. אך גם הללו לא ניזוקו ממש אלא יצאו בעונשים קלים למרות פשעיהם החמורים, בטוענה כי הם היו "צעירים מדי" בזמן פעולות הטרור שלהם. לימים הם כלל לא פנו לחוגים הרדיקליים החרדים (מלבד הרב שבתאי יודלבי'ץ) והתמקמו במיינסטרים החרדי-ציוני-ממלכתי. הרב מרדכי אליהו נבחר ל"רב ראשי", יהודה רידר ומרדכי סליפוי הגרו לבריטניה והפכו ל"דתיים מודרניים", נחמן בלוי הפך ל"חרדי אוהד מפלגת מפא"י ועזרא רפול הפך לראש ישיבה ליטאית של אגו"י. לורינץ היה האיש שעמד כחומה בצורה נגד הצטרפות אגו"י לתביעתו של האדמו"ר מחב"ד לצרף את המילה "כהלכה" לעניין הגדרת ה"גיור" והבנתו ההלכתית.