במריצה של אביגדור

לאביגדור ליברמן יש טענות לגיטימיות. השאיפה להחליף את השלטון היא שאיפה לגיטימית. הדרישה לשלב את החרדים בשוק העבודה ובצבא היא דרישה לגיטימית. התביעה לשלב לימודי ליבה בתוכנית הלימודים החרדית מוצדקת ואפילו חיונית. גם הכעס שהוא מבטא כלפי המגזר החרדי והממסד הרבני הוא לגיטימי. רבים בחברה הישראלית ממורמרים ומתוסכלים כמוהו מהערבוב של דת ומדינה. מה שאינו לגיטימי היא הדרך הפסולה שבה הוא טוען ופועל, דרך שכולה התרסה, שיסוי ושנאה. הסכסוך הישראלי/יהודי לא פחות ואולי יותר מהסכסוך עם בני דודנו, מצריך אורך רוח ורצון טוב שאין לליברמן. לקראת כל מערכת בחירות "הליברמן" פורץ למרקעי הטלוויזיה כמו שור זועם לזירה ורומס כל דבר חיובי שסביבו.

אצל ליברמן כולם אשמים רק לא הוא. אצל ליברמן הכל נפתר (או נפטר) בכוח תוך מקסימום 48 שעות. אלא שהנאצות של ליברמן לא באמת פותרות בעיות אלא רק מחמירות אותן. במדינה נורמלית העם מחליף את השלטון ולא זורק אותו למזבלה ופוליטיקאים משמשים דוגמה חיובית ולא שלילית כמוהו. החרדים שנעלבו מדבריו צדקו אבל גם ליברמן צדק שהחרדים אינם הקורבן היחידי בסיפור ולמטבע הזו יש שני צדדים. הנה סיפור אמיתי וקצרצר שמדגים זאת: לפני כמה שנים הגעתי לאזכרה של קרוב משפחה דתי שהתקיימה בבית כנסת בו נהג להתפלל עד סמוך למותו. רב הקהילה דיבר בשבחו של הנפטר שמת בטרם עת ממחלה קשה, העלה על נס את תרומתו לקהילה ואז פנה לקהל והסביר שהמנוח למרות שהיה צדיק, חלה ומת בגלל מעשיהם של יהודים חוטאים שלא מאמינים באלוהים ואינם מקיימים את מצוותיו.

כיוון שהייתי האפיקורוס היחיד בקהל הבנתי מיד שהוא מדבר אלי ועלי. זה שאותו רב קהילה האשים אותי שבהתנהגות לא אחראית גרמתי למותו של בן משפחתי ניחא, אבל הסתבר לי לפתע שאני בעיניו רוצח סדרתי. נעתי בחוסר נוחות בכיסא, הבטתי סביבי וחיפשתי סימנים לחוסר הסכמה בקהל ולא מצאתי. הקהל, כמעט כולו דתי, ישב מרותק ושתה את דברי הרב בצמא וכנראה לא מצא בהם דופי. אני לא חושב ש"כבוד הרב" התכוון לפגוע בי. הבעיה היא שככה הוא תופס את המציאות ובעיניו אני באמת אשם. מה אני רוצה להגיד בסיפור הזה? שגם לחילונים יש רגשות וכדי שנוכל לחיות יחד ראוי וכדאי להתחשב גם ברגשותינו ובצרכינו.

אביגדור ליברמן הוא כנראה האיש האחרון שהייתי בוחר שייצג אותי ואת הציבור החילוני. מה שעצוב ומרגיז במיוחד במקרה של ליברמן וחבר מרעיו הוא שטענות צודקות וחשובות שהוא טוען נדחקות הצידה ולא נידונות ברצינות כי הן מועלות בגסות רוח ובשפה אלימה שלוחת רסן ודוחה. במקרה של ליברמן הצורה מאפילה על התוכן וכאשר לטוען אין דרך ארץ אז אין גם תורה. אגב, לא ברור האם שפת הביבים מועילה או מזיקה לו מבחינה אלקטורלית. חלק מתומכיו בוודאי מתמוגגים מנחת כאשר הוא "מכניס" לחרדים, אבל בכלל לא בטוח שהקולות הצפים שמתלבטים האם כדאי להצביע עבורו, אהבו את מופע האימים ובהחלט ייתכן שהם יתקשו להזדהות עם דמות הבריון השכונתי שהוא מציג.

ליברמן, כצפוי, לא התנצל על דבריו. כמו בבדיחה הישנה: "איך מבקשים סליחה ברוסית"? התשובה של ליברמן היא "לא מבקשים". סליחה זה הרי לחלשים ולא למנהיגים בשיעור קומתו וליברמן לעולם לא טועה ולא מתנצל. באותו עניין, רק מעטים מחברי הכנסת הגיבו לדברי הבלע של ליברמן שהבטיח "להשליך את נתניהו והחרדים למזבלה הקרובה". אולי הם שותפים סמויים למאווייו, אולי לא רצו להרים לו להנחתה ואולי חששו למצוא את עצמם באותה מריצה בדרך למזבלה או להיעלם כמו העדים במשפטו, אבל הכי סביר שמדובר בשיקול פוליטי קר וציני. מי יודע אולי יזדקקו לתמיכתו אחרי הבחירות ו"המטרה הגדולה" של סילוק נתניהו מקדשת אמצעים ומטהרת ממזרים. אלא שבחיים הפוליטיים יש כללי משחק וכאשר מפרים אותם ומזהמים ומטנפים את הסביבה הפוליטית כפי שליברמן נוהג, המשחק מתדרדר מהר מאוד למלחמה חסרת גבולות שבסופה כולנו נפסיד.

אבל מה שהכי חמור בעיני הוא שליברמן כנראה לא באמת שונא חרדים אלא אופורטוניסט חסר בושה ותקנה שרוכב על גל השנאה כנגד חרדים ומלבה אותו לצרכיו הפוליטיים. כל עוד תמכו בו העולים הוא תמך בימין וחי בשלום עם החרדים. כאשר קהל תומכיו המסורתי התדלדל ליברמן זיהה את הפוטנציאל האלקטוראלי של נושא הכפייה הדתית ולכן כיום הוא משפריץ שנאה ומחרף ומגדף את החרדים. בינתיים נראה שליברמן התאהב בתפקיד הפרובוקטור הלאומי ונהנה לשחק את תפקיד הילד הרע, מרעיל הבארות ושורף הגשרים. אבל לא אתפלא בכלל אם בעוד כמה שנים כאשר זה יישרת אותו פוליטית ליברמן ילבש שטריימל ויתעטף בטלית בדרך לכיסא ראש הממשלה וברוח ערכי ה"ליברמניזם" יוביל את כולנו במריצה שלו לבית הכנסת הקרוב. אלו שמצביעים לליברמן כי הוא מגן על החילונים מפני הדתיים צריכים לקחת בחשבון שהעקרונות של ליברמן עלולים להתחלף, מה שנשאר אצלו קבוע הוא רק אהבה עצמית חסרת גבולות, תאוות כוח וסגנון מבהיל ומבחיל.