למה לא נלחמים בתאונות בענף הבנייה

נתוני משרדי הכלכלה והעבודה מצביעים על כך שאל אף ולמרות הקורונה, שנת 2020 המשיכה להיות עתירת תאונות בענף הבנייה והן אף נטלו נתח משמעותי ביותר מכלל תאונות העבודה במשק הישראלי. אם בשנת 2019, שהייתה "שנה נורמלית", ללא קורונה, נהרגו בסך-הכל 84 עובדים בתאונות עבודה, מתוכם 40 בתאונות בענף הבנייה, הרי שב-2020, שבה כידוע היה המשק הישראלי משותק כמעט לחלוטין במשך רוב ימות השנה, היו בענף הבנייה 31 הרוגים מתוך 57 הרוגים בתאונות עבודה בסך-הכל.

הירידה האופטית הזו מטעה בעליל, זאת משום שביחס להאטה הניכרת בפעילות שהייתה בשנת הקורונה, מדובר בפועל בעלייה משמעותית, קל וחומר לאחר שבמהלך השנה האחרונה דווחו יותר מ-8,500 תאונות עבודה, ושבנוסף להרוגים היו אלפי נפגעים ברמה כזו או אחרת, מתוכם מאות פצועים קשה ונכים שזה נזק לא רק בנפש ובכוח אדם, אלא גם נזק חומרי וכלכלי משמעותי ביותר, שלא לדבר על פגיעה קשה ביותר במאות חברות בנייה, כולל במקרה הטוב עיכוב פרויקטים ובמקרה הפחות טוב סנקציות מפליגות כנגד חברות הבנייה, ובמקרים קיצוניים אף קריסה מוחלטת של חברות.

כמי שמייצג 24/7 עשרות רבות של חברות בנייה, יזמים וקבלנים, ובמיוחד במצבים קשים של תאונות עם הרוגים ונפגעים, פלא בעיני הכיצד זה שנים כל הגורמים הממלכתיים, החל ממשרד העבודה ומנהל הבטיחות וכלה במכון התקנים הישראלי, מדברים המון על הצורך בשיפור דרמטי של כל נושא הבטיחות באתרי הבנייה, אבל אינם עושים כמעט דבר וחצי דבר.

לפרוטוקול, מאות אלפי מועסקים במישרין ובעקיפין בענף הבנייה (כן, כן מאות אלפים!) החל מנושאי משרה בחברות הבנייה, מנהלי עבודה, דרך מנהלי פרויקטים, קבלני משנה וכיוצ"ב, חשופים לתביעות ופתיחת הליכים פליליים כנגדם, בגין כל תאונה קלה שבקלות, גם אם אינם מצויים פיזית באתר הבנייה וגם אם, לכאורה, כל נושא הבטיחות באתרים אינו נמצא כלל ועיקר באחריותם וגם אם אינם אמורים להבין דבר וחצי דבר בנושאים דוגמת איכות הפיגומים, רתמות בטיחות, כובעי מגן וכיוצ"ב.

זו אינה סיטואציה תיאורטית גרידא. רק במהלך 2020 ייצגתי עשרות מקרים כאלה שבהם לא רק הקבלן במישרין, אלא גם כל מי שנגע באופן כזה או אחר באותו פרויקט, היה מעורב בכך. ובחלק גדול מאותם מקרים, לפרוטוקול, הנזק שנגרם לאותו פרויקט וכן לאותם קבלנים ויזמים, היה נזק כבד ביותר, הן כלכלית והן תדמיתית ובמקרים רבים מדובר בסיטואציה מתגלגלת שסופה בל ישורונה.

נשאלת השאלה אם כן האם נושא כאוב זה, הן מוסרית, הן כלכלית, הן נדל"נית והן ברמה הממלכתית לאומית, מצוי בסדר עדיפות נמוך בקרב מקבלי ההחלטות, אם בכלל הוא מצוי שם. והאם הם ימשיכו גם להבא לצקצק בלשונם לאחר כל תאונה, למנות ועדות שיביאו מכלום לכלום או לחלופין יצוטטו באמצעי התקשורת בתשפוכת של מילים מתקתקות? האם למישהו באמת איכפת מדוע מכון התקנים, למשל, תוקע את אישור הפיגומים האירופים בתקנים המחמירים שללא ספק היו מונעים חלק נכבד מהתאונות וחוסכים סכומי עתק למשק הישראלי? והאם באמת אין למשרד העבודה ולמנהל הבטיחות תקציב ליותר ממספר זעום של פקחים שאינם משתלטים אפילו על "פסיק קטן" מתוך אלפי אתרי הבנייה ברחבי מדינת ישראל? לכולם פתרונים...