שנאת ערבים, כאן עמנו, שָׁנִים,
היא מכשיר שלטוני, מכוער ואלים.

כשהאיש הנלוז הוא בשיא שלטונו
(לפחות כך נראה הדבר בעינו),
וכל מיינה מהודו - (ציפור טפילית)
מזמרת שבחיו מכל צמרת עילית,
הוא שמט מן הבית עוד אבן-יסוד
עת גרר לבחירות של עוד פעם, ועוד,
ומצא את עצמו במרכז מעגל
כששותף למחול - פתאום אין לו כלל.
לא הגה בשיתוף מר"ץ, ולא "עבודה",
תחת זאת הוא בחר "להכשיר הטריפה",
כשצריך - מורידים אף גנב מן החבל
ומפנים ליצרים, כל נבזות ודבר הבל.

הוא ההין להרחיק אף יותר מכל פעם
ופנה בְּתַחֲנִיף, שהרחיק עד אל רָעָ"מ.
הוא "הופתע לגלות", שהאיש שמו עבאס
כבר איננו בוגד ונציג החמאס,
ותמורת המנדטים שיש לו בכנסת
עד חצי המלכות לו הבטיח, זה חסד?
(מיקי זוהר, שְׁטִיחַ-ביבי, ופסולת של איש:
"להבטיח אפשר, לקיים? פיל מישמיש1").

ובכך לערבים, הם לוֹ עם מנואץ,
העניק תו-כשרות כמו מבית הבד"ץ.
כך נפתחה ללפיד, המנהיג של העת,
לגיטימיה, אף לו, עם עבאס לפלרטט.

כשמצא את עצמו כלשון המאזניים,
הכריע עבאס: אם טובים הם השניים,
אל אמן הכזבים, שלא הכזיב מִכָּזֵב,
עדיף לו שלא יהיה מתקרב.

וכך, ככתוב בתהילים, דבר קדשנו,
"על עַרְבִים בתוכה, תלינו כינורותינו2"
עוד בטרם הונפה הקשתית על מיתר,
ולוואי ונזכה לברך על מוגמר -
וכמאמר תהלים, אך הפעם שמחה:
"לְתוֹלָלֵנוּ3, יהא כגמולם, כ"שמיכה4"