מדי פרק זמן, לאחר שמתפרסמות ידיעות חוזרות על התגברות האנטישמיות בעולם ולמרבה הפלא גם בדמוקרטיה הגדולה של ארה"ב, מופיעות בתקשורת על גווניה השונים התייחסויות לעובדה בלתי-מפתיעה זו. חלקן מטפלות באופן ממוקד בביטויים המעשיים של התגברות האנטישמיות - הסתייגות, אלימות, שנאה מופגנת, שקרים ותעמולת-נגד רוויה רעל. אחרות מקשרות זאת בצדק לאנטי-ישראליות המתלווה להן ומנסה לכרוך את המשבר המקומי בביקורת פוליטית ואידאולוגית משלימה על ישראל, ובכך לרחוץ בניקיון כפיה, לפחות באופן חלקי, מחלקה "באשמה". הכותרת מתייחסת ליהדות התפוצות אולם הדברים ממוקדים ביהדות ארה"ב, בהיותה המיעוט היהודי הגדול ביותר בתפוצות, שלו גם ארגון-גג בעל עוצמה והשפעה יהודית ופוליטית מקיפה.
הביקורת הפוליטית בארה"ב היא פונקציה של ההשתייכות המפלגתית, שבה ההקצנה הימנית והשמאלנית גם יחד, הופכות חסרות סובלנות לשונויות או גיוון. מקור השונות האידאולוגית הוא נטישת הקו הדמוקרטי הקלאסי והמתון שאיפיין את ארה"ב (ואירופה) בעבר והיסחפות לעבר הפוסט-מודרנה האנרכיסטית. ביחס לישראל, ההסבר השכיח הוא "התנגדות למדיניות ממשלת-ישראל". אלו מילים "מכובסות" הבאות להסתיר עמדות אנטי-ישראליות עקרוניות שאימצו את תורת השלבים הערבית להשמדת ישראל.
אנטישמיות ואנטי-ישראליות הן שתי פנים של אותה תופעה יסודית של שנאת יהודים, שמקורה בעויינות דתית ותרבותית ובהתנגדות לאומית או בשתיהן גם יחד.
2 מחלוקות העבר בין ישראל ליהדות ארה"ב מוקדו בשתי סוגיות: א. מחלוקת על הציונות כיסוד עיוני ומעשי לביטחון ולהבטחת קיומו של העם היהודי לאורך זמן. ב. מדיניות ישראל לביסוס המדינה וביטחונה הלאומי על עוצמה צבאית, גבולות בני-הגנה, עליה והסדרים מדיניים שאין בהם מקום להקמת מדינת לאום ערבית בשטח ארץ-ישראל המערבית, נוסף על ישראל. עמדות אלה לא השתנו ביסודן גם כיום, אולם רוב העם זז "ימינה" (חיזוק הלאומיות) בהתבסס על הניסיון ב-73 שנות עצמאות, בעוד רוב הציבור היהודי בארה"ב זז "שמאלה", לעבר גישותיו הפוסט-ליברליות של הזרם הפוסט-מודרני. יתר-על-כן, בעבר נבעה המחלוקת בין ישראל ליהדות ארה"ב מכך שיהדות האמריקנית ראתה עצמה "כאחות הגדולה" שמסייעת למדינה הצעירה לייצב עצמה פוליטית וביטחונית, ומפעילה לשם כך את מעמדה רב-ההשפעה במוסדות הממשל, אבל מצפה להיענות ישראלית להמלצותיה.
3 כיום זהו ניסיון פתטי למדי לשמר מידה של השפעה בחוגים השמאלניים הקיצוניים בארה"ב, על-רקע התגברות האנטישמיות בארה"ב. כמו-כן, אי-אפשר שלא לראות שהתפשטות האיסלאם בעולם, לרבות באירופה וארה"ב, משפיעה על הגישה לישראל של היהדות הליברלית, במיוחד הדור הצעיר, מול מידת העצמאות שפיתחה מדינת-ישראל בשנים האחרונות בנושאים יהודיים וכלליים, שאינה עולה בקנה אחד עם תרבות הדור הצעיר הפוסט-מודרני בארה"ב.
4 בחיי הגלות נרדף העם היהודי תמיד ע"י שני כוחות עיקריים: אנטישמיות ושנאת-הזרים. שני כוחות אלה אינם קיימים בתוך מדינתו הריבונית, אבל קיימים, מתחזקים ומשפיעים על יהודי התפוצות, ככל שהם מתגברים במדינות בהן הם חיים. זה כיום המצב בארה"ב וגם באירופה. התגברות זרמים אלה בעולם, מבחינתה של ישראל מהווים איום חיצוני, המחייב גיבוש מדיניות ודפוסי התנהלות הדרושים לשימור ביטחונה הלאומי. בסוגיות אלה, שיקוליה ועמדותיה קשיחות יותר מבעבר וקשיחות זו מכבידה על ההידברות עם הפזורה היהודית, בראש וראשונה זו שבארה"ב. קונפליקט זה מתמתן ככל שגובר תהליך הגשמת הציונות ומקצין כשתהליך זה נחלש ("משחק סכום אפס"). מסופקני אם יהודי ארה"ב ערים ומודעים להבדלים המהותיים הנגזרים מהשונות הבסיסית שבין אורח חייהם ואתגריהם לזה של ישראל.
לעובדות היסוד השלכות חשובות על הקונפליקט הכלל-יהודי. יהודי אירופה סרבו לקבל שמקור האנטישמיות האירופית הוא בנצרות, ויהודי ישראל והמזרח סרבו ומסרבים לקבל שהאנטישמיות במזרח המוסלמי מקורה באיסלאם; בשני המקרים קיבוצים יהודיים אלה טועים: אין בסיס רציונאלי לקיום בצוותא של גישות דיכוטומיות לעומתיות וסותרות כיהדות, נצרות ואיסלאם בכפיפה אחת.
5 המציאות בישראל שונה מזו שבאירופה בכך שכאן היהודים הם רוב והערבים מיעוט, בעוד באירופה היו הנוצרים רוב והיהודים מיעוט מבוטל. כמו-כן מסתבר שבמקום בו מתנגש רוב נוצרי עם מיעוט מוסלמי, שם חיה נושמת ובועטת "התנגשות הציביליזציות" אותה הגדיר ותאר הנטינגטון. ככל שגוברת הגירת מוסלמים מהמזרח למערב, שאינו מצליח לבלמה, גוברת גם התנגשות זו.
6 במקרה הישראלי קיים שוני בכך שמדינת ישראל כישות לאומית, היא אומנם אי-יהודי בתוך אוקיאנוס איסלאמי קיצוני ברובו, אך בכך שהכריזה על עצמה מדינה ריבונית והתנהלה כישות מדינית עצמאית - בעולם שבעיקר בזכות מדינות כסין, הודו, רוסיה, וארה"ב (הנחלשת) עדיין אינו מכיר ואינו מקבל הגמוניה איסלאמית - שמרה מדינת ישראל על בידול מדיני סביר מסביבתה.
7 בידול לאומי ריבוני זה הינו קריטי לכושרה להתמודד מול השילוב האנטישמי ה"קלאסי", משום שהוא מבודד את היהודים הרוצים בכך מהמוקדים הנוצריים של אירופה ואת מדינת היהודים כארגון פוליטי מהכאוס המדיני של המזרח התיכון.
8 התנגשות הציביליזציות מונעת לפי שעה הגמוניה פאן-איסלאמית עולמית, שיכולה הייתה לסכן מאוד את קיומה של ישראל. אלה תנאי הסביבה היסודיים בהם פועלת ישראל למעשה מאז הקמתה וסביר שתמשיך לפעול כך לפחות עוד מספר דורות.
מכאן שישראל חייבת לשמר את ריבונותה ואופיה היהודי, להיות חזקה, להבטיח לעצמה גבולות בני הגנה ולקיים את העקרון הציוני הבסיסי הגורס ריכוז העם היהודי בארץ ישראל. כמו-כן, עליה לחתור לייצוב המרחב האזורי סביבה, על בסיס מדינות-לאום או פסאודו-לאום. להתגבשות כזו יכולת פוטנציאלית לנטרל את מרכיב ההגמוניה האיסלאמית הדתית האימפריאלית, מהתגבשות פוליטית אזורית למגמה של חידוש הכאליפות משחר ימי האיסלאם.
להערכתי, יהדות ארה"ב "אינה מסוגלת" - מנטלית, לא אינטלקטואלית - להבין כיום מערכות שיקולים ממין זה, כל עוד היא יושבת 10,000 ק"מ מאזורנו וחוסה בצילה של המעצמה הצבאית האמריקנית. עליה להבין ולהפנים זאת, משום שגישות שיסודן בעיוורון המאפיל על המציאות, אינן יכולות להיות מצע לדו-שיח פורה. הדדיות, דרך-ארץ והכרת העובדות לאשורן, הינן מפתחות קריטיים ליצירת הבנות, כאשר ברור לשני הצדדים שהצורך החיוני המקומי תמיד יכריע בהחלטות שהן קרדינליות בעיני הצד השני...
73 שנות עצמאות ישראל שינו את מפת העולם היהודי. כ-7 מיליון יהודים מתוך כ-14.5
9 מיליון יהודי העולם חיים כיום בישראל. קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית בישראל הוא כ-2% לשנה, או כ-140,000 נפש ועוד כ-25,000 עולים. בעוד עשור יגדל המספר לכ-9 מיליון, אלא אם תתרחש עליה מואצת לארץ בהשפעת אירועים גלובליים בעולם היהודי. מספר יהודי ארה"ב הוא כ-6.5 מיליון כשקצב הריבוי הטבעי הוא 1.5% וקצב נישואי התערובת (הערכת חסר) כ-55%. לפיכך תוך שלושה דורות יהיה מספרם כמחצית ממספרם עתה ומספר יהודי ישראל על-פי ההערכות הנ"ל כ-23 מיליון! כ-80% - 85% מיהודי העולם המזדהים כיהודים, יחיו בישראל.
ברור שבפני ישראל ניצבים אתגרים עצומים: המשך קיומה בנתונים הקשים המתהווים סביב תוך שמירה על ריבונותה וזהותה. המשך מגמותיה הכלכליות והחברתיות החיוביות הנוכחיות תוך שמירת קשר עם יהדות העולם (בעיקר 5 המרכזים העיקריים - ארה"ב, אירופה, דרום אמריקה, אוסטרליה ומדינות בריה"מ לשעבר) והמשך הגשמת הציונות.
במצב זה לא תוכל ישראל להתנהל כסניף של יהדות ארה"ב ולא תוכל להיות "שפוטה אידאולוגית" שלה. הצורך להתנהל בפתיחות כדמוקרטיה ריבונית, יחייב אותה לשני מהלכים גדולים ומשלימים: א. הגדרה מלאה של אופי המשטר הדמוקרטי בישראל; שהיא אך ורק בסמכותו של ציבור האזרחים הישראלי. ב. העדפה ברורה של צרכי הביטחון, הכלכלה, החברה, ואיכות החיים בישראל, מול פני הרצונות והצרכים של קיבוצים יהודיים שאינם נוטלים חלק אינטגרלי ופעיל בחיים המקומיים ואינם נושאים בנטל הנובע מכך.
דווקא משום כך ולאור המטרה הלאומית של העם היהודי לשרוד ולהתפתח, קיים צורך דחוף לפתוח ערוצי קשר בין "כאן" ל"שם", בין זרמים, קבוצות, אידאות והשקפות שאינם בהכרח זהים או קרובים. זו הדרך היחידה להשפיע באופן לגיטימי ובלתי-אמצעי על האזרחים בישראל ודרכם על דרכה של המדינה. ללא הבנת צרכיהם ועמדותיהם של יהודי התפוצות - (הבנה אך לא תמיד או בהכרח הסכמה) - יקשה מאוד לשתף פעולה לאורך זמן עד כדי סכנת נתק. קשרים אלה יהיו חייבים לעמוד בתנאי-יסוד קריטי: ניסיונות שכנוע והשפעה לעולם לא יעמדו למכשול על דרכה של ישראל להגשים את יעדיה, ולא יעוררו התנגשות של "ניגודי אינטרסים" בין אינטרסים לאומיים ישראלים לרצונות או אמונות של קבוצות יהודיות חיצוניות לחברה הישראלית. לא ייתכן שתוף פעולה בתום לב ומתוך "קירבה משפחתית", אם חלקים ביהדות התפוצות יתייצבו לצד אויבי המדינה וינסו לאלצה לאמץ עמדותיהם או לראות באויב ידיד.
10 מובן שקיימת דרך נוספת להשפיע ולעצב ערכים משותפים והיא: דרך הציונית המגשימה. זו תלוייה בחיזוק יהדותו וזיקתו הלאומית של הנוער היהודי בחו"ל, באמצעות הקניית השפה העברית, בהנחלת חשיבות שמירת הזהות הלאומית, תוך כדי הדגשת תולדות העם היהודי ותקומתו בעת החדשה והתנאים להמשך מפעל זה.