לפני ארבעים וחמש שנים, ילד קטן ממתין דרוך ומתוח מול דלת הכניסה במשרדי הישיבה התיכונית. נשימה עמוקה, אנחת רווחה של תודה וריצה מהירה לשולחן העץ המחוספס בשולי מגרש הספורט הריק, מדפדף במהירות, מסדיר נשימה ומתחיל לקרא בשקיקה "הילדה שברחה מהמנזר".
כמה ציפיתי, חיכיתי, ייחלתי לחוברת הדקה ומלאת החומר האיכותי המרגש. כמה ערגתי לסיפור בהמשכים בחוברת "זרקור", החוברת שהייתה לי מפלט לרגע מהסטנדר בבית המדרש, ממגרש הכדורסל, מהמולת החדר עם חמישה נערים על מיטות קומתיים.
הקריאה ב'זרקור' את הסיפור בהמשכים של הסופר האלמוני שלא ידעתי פרצופו ומראהו, הייתה רגע של אושר מזוקק. פרק רדף פרק, המתח בעלילה הותיר זמן רב לדמיון של הנער הצעיר המטלטל בין סופים לסיפור ובין כתיבה דמיונית של התפתחות העלילה. שמואל ארגמן היה הכוכב שלי. ילד קטן בעיירת פיתוח הלומד בישיבה תיכונית וקורא בשקיקה סיפור בהמשכים של סופר עלום אשר לימים התחוור כי היה ממשפחת אצולה ליטאית בבני ברק.
לפני שנים אחדות במסגרת עבודתי העיתונאית ביקשתי לפגוש את גיבור ילדותי, הנער הקטן מהישיבה התיכונית. נפגשנו בביתו הנעים בבית וגן בירושלים. הסופר שמואל רוט, אשר כתב את ספריו בשם שמואל ארגמן, היוצר של ילדותי ו'הנערה שברחה מהמנזר', קיבלני במאור פנים ובנעימות. ישבנו מספר שעות. שיתפתי את הסופר בתחושות ילדותי שליווני במשך שנים רבות והיו מפתח הכניסה עבורי יחד עם ספרה של דבורה עומר 'הבכור לבית אב"י' לעולם המופלא של הספרים.
הסופר רוט סיפר על הוריו, על חייו כילד בתל אביב ובבני ברק, על היות אמו ממייסדות 'בית יעקב' בישראל ואביו שהיה מבאי ביתו של 'החזון אי"ש' ומי שייסד את משמרות השבת. הסופר רוט המתיק בחיוך עדין כי להיות סופר זו לא הייתה משאת נפש, אבל הכתיבה בערה בתוכו פנימה וטבלה את סיפוריו ברוח יהודית שעיקרם אמונה וביטחון בצור ישראל וגואלו.
בתום המפגש הארוך העניק לי הסופר רוט את הספר 'הילדה שברחה מהמנזר' ואני ברחתי אל תמונות ילדותי, פוסע ברחובות ירושלים, חיוך רחב נסוך על פניי ועצב בליבי על מאות אלפי ילדים שלא זכו לטעום טעמו של סיפור של שמואל רוט ארגמן.
הסופר שמואל רוט כתב עשרות ספרים עליהם גדלו דורות של קוראים, בעיקר במגזר החרדי, ונטע אמונה וביטחון. ביום שני השבוע השיב נשמתו לבוראה ואני חזרתי אל הספרים של האיש שאהבתי את ספריו, חזרתי אל הימים ההם, אל רגעי החסד וכבר יש געגוע.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
