המציאות שבסיפורה של סביון ליברכט "סינית אני מדברת אליך"? עולה על כל דמיון. על פליטי השואה שהקימו משפחות בארץ, ועדיין רדופים במוראות עברם, וזה מה שמשליך על היחסים במשפחותיהם. שתי אחיות ששרדו את הגיטאות ואת אושוויץ, קרולה התוססת שגמלה בליבה לשכוח מה שהיה ולחיות את החיים בשמחה (לימור גולדשטיין הכה מלבבת, מחצינה רגשות, מרנינה ותוססת), ומנגד - אחותה הגדולה מרתה, העגמומית והממשיכה לחיות ולחוות את זכרון העבר הטראגי (שירי גולן שהרגש בתוכה כמו הוקפא בגלל מוראות העבר) - מסמלות את שתי הגישות הבולטות בקשר לנושא זה. משולש האהבה בין אברם, שכה אוהב את מרתה, ובין קרולה שעדין נמשכת אליו, ושהיה נשוא אהבתה טרום השואה, ממשיך להתקיים ולכרסם בחיי הנישואים של קרולה ואברם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
