"הראשונה" ועוד איך <br>

אם יעיינו עברייני השב"כ והמחתרת היהודית, ואריה דרעי ורפאל פנחסי ודומיהם בביוגרפיה החדשה שכתבה ד"ר מיכל שקד על נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש, הם יקללו בליבם את דודתה האלמונית. דורית ורבה, שסיימה זה עתה את שירותה כקצינה בצה"ל, נרשמה ללמוד באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. אך דודתה תהתה מה תעשה עם תארים אלה. היא תוכל להיות מורה, והרי אינה רוצה לעסוק בכך. דורית שינתה כיוון והלכה עם בן זוגה יחזקאל ביניש לפקלוטה למשפטים. לעזאזאל, יאמר מן הסתם דרעי, אלמלא הדודה הזאת ייתכן שהביוגרפיה שלי הייתה נקייה מכל חטא ועוון.

פועלה השיפוטי של ביניש זכה כבר לספר עב כרס בהוצאת נבו של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. הביוגרפיה של עורכת הדין שקד עוסקת בסיפור חייה המקצועיים. ידה הייתה בכל הן בשנותיה בפרקליטות עת כיהנה כפרקליטת-המדינה, והן בבית המשפט העליון שבראשו עמדה בשנים קשות מאין כמותן של התלהמות פוליטית נגדה.

ביניש רואה במגדלור המשפטי הגבוה בדמותו של הפרופסור אהרן ברק את דמות המופת המקצועית-ציבורית שלה. יש לה גם הערכה לחלקו של מאיר שמגר בפיתוח האקטיביזם השיפוטי ופתיחת בית המשפט לפני הציבור הרחב, אך זו מלווה בביקורת בלתי מוסתרת על כמה מפסקי הדין שלו ועל התפנית בעמדתו שגרמה לדחייה בצירופה לבית המשפט העליון.

ברקע יכולותיה המקצועיות ניצבת הנכונות הראויה להוקרה להישאר זקופה גם מול צונאמי פוליטי מכפיש. עיינתי ב-335 עמודי הביוגרפיה של שקד ולא עלה בידי לקבוע באורח ברור מה היה קרב חייה של ביניש. רבים מתחרים על התואר.

הלב נטה לפרשת קו-300. היא שמעה על כך תחילה מפי בכירי השב"כ ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא. מיד לא מצאה מנוח לנפשה. היא פנתה עם חברותיה יהודית קרפ ויהודית צור אל היועץ המשפטי לממשלה הפרופסור יצחק זמיר. הוא היסס. היא דרבנה אותו. לא הניחה. פרק של דבקות במטרה¹.

נפתחה מלחמת עולם מילולית בין ראשי השב"כ שלא רק רצחו שני מחבלים שבויים אלא זייפו גם עדויות בניצוחו של יוסי גנוסר והטעו את הוועדה בראשות מאיר זורע שבדקה את הנושא, והעלילו על יצחק מרדכי כאילו הוא עבר על החוק, ובעיקר התנהל המאבק עם שלושת הפוליטיקאים המרכזיים של ישראל באותה תקופה, שמעון פרס, יצחק רבין ויצחק שמיר. הם פשוט סלדו מן המתחייב במדינת חוק.

מי גבר? זמיר וביניש שהביאו להדחת עברייני השב"כ ולמרות שהם קיבלו מהנשיא חיים הרצוג חנינה טרם משפט התהלכו עם אות קלון ולא יכלו לקבל תפקיד ממשלתי בכיר. אולי לא. שמא היה העונש קל מדי? דבר אחד ברור, שביניש יצאה מן המערכה עטורה ב"לתפארת מדינת ישראל".

עוד קודם איבדה את התמיכה מימין כאשר התעקשה להעמיד לדין את עברייני המחתרת היהודית והתאכזבה בשל קלות פסקי הדין וגזרי הדין, ובכל זאת ניסיונות הטאטוא נכשלו. זה עלה לה בהתנגדות של שר המשפטים הבלתי ראוי אברהם שריר למינוייה לתפקיד פרקליטת המדינה. היא שהתה בחופשת מחאה עד שנקראה לדגל לנהל בהצלחה הליך משפטי נגד מאיר כהנא. בסופו של דבר מי שמינה אותה היה שר המשפטים דן מרידור, שהיה ונותר נוטר נאמן בהגנת שלטון החוק. זו הייתה הודעתו הראשונה בכניסתו לתפקיד לראש הממשלה שמיר ("הראשונה" אינו מספר כי שמיר התנה את הסכמתו למינוי ביניש בכך שהיועץ המשפטי יוסף חריש יישאר על-כנו).

אולי דווקא העמדתו של אריה דרעי לדין היא פסגת הצלחתה כפרקליטת המדינה. רבין זעם עליה. היא הפריעה לו בניהול הממשלה. חיים רמון ושמעון שבס, כתבה שקד, התייצבו לצד דרעי. זקיפות קומתה כמעט ועלתה לה במינוי לבית המשפט העליון. שמגר הבטיח תמיכה וחזר בו ולא סיפר לה, והיא אפילו חשה זרות בקרב שופטי העליון ולא הבינה עד שהתברר לה כי החליטו להצביע נגדה. אבל למה שמגר עשה זאת? ומדוע שר המשפטים דוד ליבאי נסוג? יש בספר רמיזה. אי-אפשר להבין אחרת. אך לא אמירה מפורשת שליבאי נפל קורבן לאיום מטעם כלי תקשורת ונסוג².

ואולי פסגת הצלחתה הייתה כאשר נפל בחלקה לכהן כנשיאת העליון בשנים בהן חיים רמון, ובעיקר הפרופסור דניאל פרידמן, מונו על-ידי אהוד אולמרט לשרי משפטים. פרידמן תקף אותה בחריפות חסרת תקדים. נדמה שלא התעורר בבוקר בלי לחפש טיעון נגדה. חלק מהמאמרים שכתב והדברים שאמר כשר המשפטים לא הרתיעו אותה, אבל עשו לפגיעה במעמדו של בית המשפט העליון לרעת כל ישראל. מכל בחינה אין סיבה להצטער שדווקא היא הייתה שם כאשר פרידמן כיהן תחת אולמרט, שעויינותו לעליון נזכרת ב"הראשונה". בתום קריאה בשקיקה ברור שכותרתו של הספר תואמת את תכנו. היא הראשונה.