מדיניות הנשיא ביידן במזרח התיכון

ארה"ב מתנתקת מהמזה"ת?

הנשיא ביידן שואף לצמצם את מעורבות ארה"ב במזה"ת, אבל המזה"ת אינו מתכוון לצמצם את העימות עם ארה"ב. גופים פורעי חוק במזה"ת, כגון שלטון האייתולות באירן ו"האחים המוסלמים", רואים בארה"ב מגה-משוכה בדרכם להשיג מגה-מטרה, ששורשיה במאה ה-7: להביא את האיסלאם לבכורה עולמית תוך כדי הכנעת המערב (ובמיוחד ארה"ב) צבאית, תרבותית ודתית.

בדלנות אינה אופציה בכפר הגלובלי, הכולל מדינות וארגונים במזה"ת המהווים מוקד הפצה אזורי ובינלאומי של טרור, סמים וטכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות. תחום פעילותם משתרע ממזרח אסיה, דרך אפריקה ואירופה ועד ליבשת אמריקה, כולל ארה"ב. האם ארה"ב תנהיג ותיזום, או תיגרר ותגיב בכל הקשור למערכת יחסי-הגומלין עם המזה"ת? האם העימות עם גורמים פורעי-חוק במזה"ת יתנהל בעיקר במזה"ת או על אדמת ארה"ב? ככל שארה"ב תצמצם את נוכחותה הצבאית במזה"ת, כן יתקרב העימות עם גופי טרור לאדמת ארה"ב.

הרקורד של צוות ביידן

מדיניות הנשיא ביידן במזרח התיכון משקפת את תפישת העולם של יועציו הבכירים לביטחון לאומי ומדיניות חוץ, ובמיוחד מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, המייעץ לביידן מאז 2008-2002, כאשר היה ראש צוות העוזרים של חברי ועדת החוץ הדמוקרטים בסנאט. השפעתו על ביידן דומה לזו של מזכיר המדינה, ג'ים בייקר, שעיצב את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא בוש. בכירים נוספים בצוות ביידן הם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA) וויליאם ברנס ומנהלת זרועות המודיעין, אבריל היינס. לחברי הצוות היה תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות הנשיא אובמה.

לדוגמה, ב-2015 הם היו מעורבים ברקיחת הסכם הגרעין עם אירן, שבא בעקבות חיזור-שיטתי אחרי משטר האייתולות (טרור שיעי) והפניית עורף למשטרים פרו-אמריקנים בסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין. מדיניות זאת החריפה את האיום הקיומי על המשטרים הערבים הפרו-אמריקנים, ערערה את אמינות ארה"ב בעיניהם, וקרבה אותם לזרועות רוסיה וסין.

ב-2012-2009 הם תרמו לתמיכת ארה"ב ב"אחים המוסלמים" האנטי-מערביים במצרים (טרור סוני) והפניית העורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקני. הם אמצו לחיקם את הרשות הפלשתינית, ולחצו על ישראל להקמת מדינה פלשתינית ביו"ש, תוך התעלמות מהתנהלות הפלשתינים (לפחות מאז שנות ה-50') שהפכה אותם לאב-טיפוס לחתרנות, טרור וכפיות-תודה בינערביים.

ב-2011 דחפו מזכיר המדינה בלינקן וחבריו למתקפה הצבאית, בהובלת ארה"ב, על קדאפי עקב הפרה אכזרית של זכויות אדם במלחמתו במתנגדיו (שהשתייכו לטרור האיסלאמי). המתקפה הפילה אומנם את קדאפי, אך הפכה את לוב לזירה מרכזית של הטרור האיסלאמי האזורי והעולמי, תוך כדי הפרה אכזרית של זכויות אדם והצתת מלחמת אזרחים בלוב בהשתתפות צבאית של רוסיה, טורקיה, קטר, איחוד האמירויות, מצרים, סעודיה, צרפת, איטליה ויוון.

מדיניות הנשיא ביידן

צוות הנשיא ביידן גורס שהטרור האיסלאמי מונחה-יאוש (לדוגמה, האייתולות באירן, "האחים המוסלמים", החות'ים בתימן, חיזבאללה, חמאס, אש"פ), ולכן יש להתמקד בטיפול במקור היאוש כדי להסיר/למתן את איום הטרור. צוות-ביידן מתעלם מהעובדה שהטרור האיסלאמי מונחה - מהמאה השביעית - לא על-ידי יאוש, אלא על-ידי חזון דתי, פנטי, מגלומני ואנטי-מערבי שאינו תלוי במדיניות ארה"ב או ישראל. בניגוד לתפישת העולם של צוות ביידן, מערכת החינוך הפלשתינית וההתנהלות הפלשתינית מבהירים שהטרור הפלשתיני האנטי-ישראלי קדם ל-1967, ומוקד היעד הפלשתיני אינו גודלה, אלא חיסולה של ישראל.

צוות ביידן מבקש לבסס את מדיניותו במזה"ת על זכויות אדם ודמוקרטיה, אך ערכים נשגבים אלו נדחים בשיטתיות ובאלימות על-ידי המזה"ת הערבי. למעשה, מציאות המזה"ת אינה מעניקה לארה"ב את הברירה בין משטרים ערביים ידידותיים או עוינים המכבדים את זכויות האדם, אלא בין משטרים ערביים ידידותיים או עוינים המפירים בשיטתיות ואכזריות את זכויות האדם.

צוות ביידן גם שואף להעתיק משאבים מהצבא לדיפלומטיה, ולהדגיש רב-לאומיות על פני מדיניות חד-צדדית של ארה"ב, תוך כדי שתוף פעולה עם אירופה (המעדיפה פייסנות על פני מלחמה במשטרים פורעי-חוק), האו"מ וארגונים בינלאומיים (הנוקטים במדיניות אנטי-אמריקנית).

אבל, דגש מוגזם (המנותק מהמציאות) על רב-לאומיות ודיפלומטיה פוגע לעתים במאבק בטרור, כפי שקרה בהסכם הגרעין הרב-לאומי עם אירן, שהניב פירות עסיסיים למשטר האייתולות באירן בדמות 150 מיליארד דולרים והסרת סנקציות כלכליות. פירות אלו העניקו רוח גבית עזה למשטר דיכוי אכזר באירן, למעורבות גוברת של אירן במלחמות אזרחים באפגניסטן, תימן, עירק, סוריה ולבנון, כמו גם להפצה אזורית ועולמית של טכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות ושל טרור מתאיילנד במזרח אסיה, דרך אירופה, אפריקה ועד דרום ומרכז אמריקה.

כמו-כן, חידוש הסיוע הכספי השנתי לרשות הפלשתינית (אחרי שהושעה על-ידי הנשיא טראמפ) אינו מותנה בעצירת התשלומים החודשיים למשפחות טרור, עקירת החינוך לשנאה והפסקת האדרה פומבית של טרוריסטים. גם חידוש הסיוע הכספי השנתי לאונרא (שהושעה על-ידי הנשיא טראמפ) אינו מותנה בהפסקת מימון החינוך לשנאה ובשינוי מדיניות אונרא מהנצחת מעמד-הפליטים לחילוצם ממעמד זה (כפי שנוהגת "נציבות האו"מ לפליטים" ברחבי העולם!).

מדיניות ביידן כלפי אירן

נחישות ביידן לחזור להסכם הגרעין מ-2015 נחשפת על-ידי מינוי רוב מאלי לשליחו המיוחד לענייני אירן. מאלי היה בורג מרכזי בעיצוב הסכם הגרעין, יש לו ערוצי תקשורת פעילים עם משטר האייתולות, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלשתינית, והוא חבר אישי ותיק של מזכיר המדינה בלינקן.

בלינקן, מאלי וחבריהם ממעיטים במשקל התנהלות העבר וההווה המתועדת של אירן, ושקועים בהערכות לגבי התנהלותה העתידית המשוערת. הם מקלים ראש במעורבות הצבאית של אירן במלחמת האזרחים בתימן לצד החות'ים-שיעים, ובכוונת אירן למנף את מלחמת האזרחים להשתלטות על מיצרי באב אל-מנדב ולהפלת השלטון בסעודיה. צוות ביידן גם מפעיל לחץ על סעודיה להפסקת מעורבותה במלחמת האזרחים בתימן ורדיפת "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם), ומוציא את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור. בתגובה לכך, מגבירים החות'ים הפצצת מטרות אזרחיות בסעודיה.

צוות ביידן סבור שחבילה פיננסית ודיפלומטית מפתה תשכנע את האייתולות לזנוח את זהותם וחזונם הפנאטים, המנחים אותם מעלייתם לשלטון ב-1978/79, ולהסכים לדו-קיום בשלום עם מדינות המפרץ הסוניות. הצוות אף מסיר את האופציה הצבאית משולחן המו"מ, בניגוד למתבקש ממו"מ עם משטר פורע-חוק, הרואה בכך חולשה ואף כניעה.

השפעת המחנה "הפרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית

מדיניות הנשיא ביידן, גם כלפי המזה"ת, מושפעת על-ידי התחזקות המחנה "הפרוגרסיבי" (רדיקלי) במפלגה הדמוקרטית בבחירות 2020. "הפרוגרסיבים" נחושים להעביר משאבים מהזירה העולמית לזירה הפנימית, מצדדים במדינות העולם השלישי (שמרביתן ביקורתיות כלפי ארה"ב וישראל), ועוינים את המערב וישראל הניתפסת כחלק מ"המערב הקולוניאליסטי". "הפרוגרסיבים" אינם מכירים את המאפיינים האלימים, הפכפכים, עריצים ונטולי דו-קיום בשלום של המזה"ת במישור הבינערבי והפלשתיני, ולא את היקף התרומה של ישראל לארה"ב, העולה על היקף סיוע החוץ.

במקביל, "הפרוגרסיבים" מאמצים לחיקם משטרים פורעי חוק וזכויות אדם כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס והרשות הפלשתינית. הם גם רואים בצונאמי הערבי (הנקרא בפשטנות "אביב ערבי"), המסעיר את הרחוב הערבי מ-2010, ומלבה טרור אזורי ובינלאומי ומלחמות אזרחים בלוב, סוריה, עירק ותימן, מאבק להגדרה-עצמית, שחרור לאומי וזכויות אדם.

לסיכום

האם הנשיא ביידן יחזור על - או ימנע מ-שגיאות גורליות בעבר?

האם הנשיא ביידן יכנע ל-או יהדוף את - לחץ "הפרוגרסיבים"?

האם הנשיא ביידן יתעמת עם גופים פורעי חוק בזירה המזה"תית או על אדמת ארה"ב?