הדרה מגדרית בשם החתירה לקונצנזוס <br>

למן מחצית המאה ה-19 קמו במדינות מערב אירופה ולאחר מכן בארה"ב קהילות יהודיות ליברליות, שהושפעו מתנועת ההשכלה ומהלכי הרוח החברתיים-תרבותיים שנישבו באירופה. כחלק מתביעתן לבצע תיקוני יסוד בדת, קהילות אלו הנהיגו מנייני תפילה שוויוניים. במניינים אלו הותר לנשים להתפלל בבית הכנסת לצד הגברים בלא מחיצות.

הרציונל שעמד בבסיס התיקונים הנועזים של מנהיגי הקהילות הליברליות באירופה היה אידאולוגיה דתית חדשה, שבין היתר דרשה רפורמה במעמד האישה ביהדות, כחלק מהתאמת היהדות לרוח הזמן והמודרניזציה. בחלוף פחות מעשור, החלו חלק מהקהילות שבהן הונהגה תפילה שוויונית בבית הכנסת בלא מחיצות בין גברים לנשים, לאפשר למתפללות לעלות לתורה, לשמש כחזניות, להתעטף בטלית, להניח תפילין ולבסוף גם לשמש כרבת הקהילה.

באופן טבעי, השוואת מעמד האישה למעמד הגבר בסוגיות כגון: קיום פרקטיקות דתיות שהותרו לגברים בלבד והכרה בנשים כסמכות רוחנית-רבנית עוררה זעם רב במפנה המאה ה-20 ונתפסה כאקט מתריס ומסוכן בעיני דמויות רוחניות רבות ביהדות האורתודוקסית, אך גם בתוך הזרם הליבראלי ביהדות שחשש כי צעד פרוגרסיבי מעין זה עשוי להרחיק משורות הקהילות מתפללים ומתפללות ולהפוך את הזרם הדתי הליברלי למוקצה ומאוס בעיני יהודי אירופה וצפון אמריקה. ככל שחלפו השנים, חששם והססנותם של חברים ומנהיגים בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות הוחלפו בתמיכה בלתי מסויגת בכל הנוגע להשוואת מעמד האישה למעמדו של הגבר בהיבטים רוחניים ופרקטיים כאחד. ביטוי לכך ניתן למצוא למשל בהתאמת הקורפוס ההלכתי והליטורגי הליברלי לצרכיהן של הנשים, שמצאו בזרם הדתי החדש מענה המאפשר להן מחד-גיסא לשמור על זהותן הדתית ומאידך-גיסא לא לוותר על נשיותן, אלא להעצימהּ ולהשתמש בה כפלטפורמה רוחנית.

עם הגעתם של יהודים ליבראליים מגרמניה למרחב הארצישראלי בשנות ה-30' למאה הקודמת ניכר היה כי כדי לשרוד בחברה הציונית המזרח אירופית שהתגבשה בארץ ברוח המסורת האורתודוקסית, היה עליהם להצניע או לסגת מחלק מהתפיסות השוויוניות שאימצו במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כך למשל בקהילה רפורמית שהוקמה בירושלים ב-1936, רב הקהילה הקפיד במהלך התפילות בבית הכנסת על הנהגת הפרדה מלאה בין גברים לנשים וכן על קריאה מסידור תפילה בנוסח מסורתי בלא תיקונים והתאמות מגדריות. מהלכים אלו שבעיקרם נועדו כדי לקרוץ ליישוב העברי, לא צלחו ואף הביאו בהדרגה להידלדלות השורות בקהילה ולהסבה לקהילה קונסרבטיבית.

גם בקהילות הרפורמיות שהוקמו בחיפה (1935) ובתל אביב (1936) הונהגה בתפילות הפרדה מלאה בין גברים לנשים. בחיפה הקהילה ורבה אף הסבו עצמם, כחלק מתהליך התאמה למרחב, לקהילה אורתודוקסית ואילו הקהילה התל אביבית התפרקה תוך זמן קצר בשל מאבקים ולחצים שהופעלו עליה בשל נועזותה לקיים תפילות בגרמנית ולקיים חלק מהתיקונים הרפורמים שיהיו מקובלים ונהוגים ביתר הקהילות היהודיות ליבראליות בעולם.

שוויון מגדרי

בשנת 1958 היהדות הרפורמית ביצעה ניסיון נוסף להשתלב במרחב הישראלי, והקימה את קהילת 'הר-אל' בירושלים. ניסיון ההשתלבות במרקם הישראלי המתגבש כעשור לאחר קום המדינה לא עלה יפה ובמשך כשלושה עשורים. אף על-פי שהוקמו קהילות נוספות ויישובים רפורמים ברחבי הארץ, היהדות הרפורמית הישראלית לא הייתה אלא צבר קהילות מבודדות, שנתפסו בתקשורת ובציבור כסממן לזרות - ייבוא אירופי גלותי וזר, שאינה מותאם למדינה היהודית החילונית, שמעוצבת ברוח הזרם האורתודוקסי.

עד למחצית שנות ה-80' למאה הקודמת רוב הקהילות הרפורמיות בישראל הורכבו מעולים מבוגרים מארצות אנגלו-סאכסיות שקיימו חיי קהילה מצומצמים המוגבלים לתפילות ולאירועים חברתיים. מאפיינים אלו יצרו רתיעה ונתפסו כבלתי אטרקטיביים בעיני הקהל הצברי והישראלי בכלל. במהלך שלושת העשורים הראשונים (1985-1958) כיהנו שתי נשים בלבד כרבות קהילה, ואף הן הוסמכו בהיברו יוניון קולג' בארה"ב. אומנם התפילות בקהילות השונות התקיימו בלא מחיצות ונשים נטו להתעטף בטלית כחלק מהריטואלים שקוימו, אך מפגנים גלויים של חבישת כיפה לראש הנשים, הנחת תפילין או פומביות כלשהי של שוויון מגדרי כמעט ולא הוצגו בציבור. המניע להצנעת השוויון המגדרי ביהדות הרפורמית הישראלית לא נבע מחוסר בנשים שהיו מעוניינות לקיים פרקטיקות דתיות, אלא היה תולדה של החלטה אסטרטגית שהדבר עשוי לפגוע בסיכויה של התנועה להשתלב במרחב הישראלי.

למן המחצית השנייה של שנות ה-80' למאה הקודמת חלו תמורות מרחיקות לכת במעמדה של התנועה הרפורמית בישראל שהפכה מתנועה שולית המורכבת מקומץ קהילות המתרוקנות מחבריהן, לתנועת המונים המונה יותר מ-50 קהילות בכל רחבי הארץ ומזדהים עימה כ-11% מיהודים בישראל. כחלק מהתהליך האיטי שבו התנועה הרפורמית שינתה את זהותה ואת מאפייניה החברתיים-תרבותיים, פוליטיים ודתיים והכריזה על היטמעות ואימוץ חלק מהמאפיינים המקומיים, ניכר היה כי היא גם פעלה לזיהוי קהלים חדשים בחברה הישראלית (חילונים, עולי ברה"מ לשעבר, להט"בים וכיו"ב) שדרכם ביקשה לחדור ללב הקונצנזוס החברתי.

ברם, חרף הניסיונות לבצע אי-אלו תיקונים שתכליתם התאמת היהדות הרפורמית לקהל הישראלי עדיין ניכרו הבדלים מהותיים בין התנועה לישראלי לחילוני ולמסורתי הממוצע בכל הקשור לתפיסת האלוהות והאמונה, ביחס להלכה ולהקפדה בדקדוק המצוות, ביחס לתיקונים ולשינויים הנדרשים בהלכה ובדת היהודית וכמובן גם ביחס לנשים ולמעמדן ביהדות. כל אימת שגדל מספר המצטרפים החדשים לתנועה והשתנה תמהילה הקלאסי, כך גברה הדרישה ועימה הופעל הלחץ לסגת או/ו לטשטש חלק מההישגים המגדריים בתחום הדת שקידמו נשים רפורמיות ישראליות, כאשר ההישגים השנויים ביותר שהועמדו לביקורת היו: התעקשות נשות הכותל להתפלל ברחבת הכותל כאשר הן חובשות כיפה לראשן ועטופות בטלית; חבישת כיפה והנחת תפילין כחלק מריטואל התפילה של האישה בבית הכנסת, עידון או/ו השמטת טקסטים ליטורגיים שעשויים להתפרש כפמיניסטים רדיקליים וכיו"ב.

דת ורוח

במקצת מהקהילות הרפורמיות, ובעיקר באלו הצבריות החדשות, הרבות הרפורמיות נוטות להצניע את נטייתן להתעטף בטלית, להניח תפילין ולחבוש כיפה מחשש שהקהל הישראלי, שזה עתה עושה את צעדיו הראשונים בעולם הרפורמי ובעולם הדתי בכלל, יתחרט וימלט מהקהילה. בקהילות אחרות הרבות הרפורמיות אף מתנגדות לנוהג חבישת הכיפה לראש אישה. זאת ועוד, ממחקר שערכתי בשנים 2020-2019 נמצא כי מצטרפות חדשות לקהילות רפורמיות, שברובן היו חילוניות או מסורתיות המעוניינות לשמור על קשר עם תוכן יהודי, סרבו לבצע פרקטיקות דתיות המשויכות באופן מסורתי אורתודוקסי לגברים, ולעתים הן אף סלדו מעצם רעיון השוויוניות המגדרית בנושא הנחת תפילין, עטיית טלית, חבישת כיפה ועלייה לתורה ובכלל מהלגיטימציה של התנועה לאפשר לנשים לבצע כל פרקטיקה דתית בעלת סממני קדושה. מקצתן אף ציינו שעל התנועה הרפורמית הישראלית לסגת מהיחס הליברלי והמתירני לנשים בכל הנוגע לענייני דת ורוח.

לכאורה, התנועה הרפורמית כתנועה יהודית המקדמת שוויוניות מגדרית מזמנת וקולטת באופן טבעי נשים רבות המעוניינות להשתלב בעשייה הדתית בלא שתחושנה אפליה או ניכור, ועל כן, באופן יחסי משקלן של נשים הפעילות והמבקרות בתנועה ובקהילותיה הוא גבוה. באחדות מקהילות התנועה, כגון קהילת 'משכנות בית דניאל' ביפו בהנהגת הרבה משקל הנשים מכלל הקהילה מגיע לכ-80%! ואף על-פי כן, דומה כי מבחנה האמיתי של התנועה הרפורמית אינו בקידום תפילות משותפות בלא מחיצות עבור קהל חילוני-מסורתי שממילא רואה בזה אקט טבעי ומורגל בכך ברוב האירועים שהוא נוכח בהם, אף לא בהתעטפות נערות בטלית באופן חד-פעמי במהלך טכס בת-מצווה.

אלו אינן סוגיות שנויות במחלוקות בציבוריות הישראלית, ומשכך גם אין בכוחן להפוך את התנועה לכוח פוליטי-דתי משמעותי בישראל. נראה אפוא כי האיום האמיתי על המשך שגשוג התנועה הרפורמית בציבוריות הישראלית הוא מידת החופש הדתי שמאפשרת היהדות הרפורמית בישראל לנשים. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בפרשת נשות הכותל, שהודרו והוגבלו בשנים 2013-1994 על-ידי הממסד הרבני וממשלות ישראל למתחם קשת רובינסון המרוחק מרחבת הכותל המרכזית, ובה באותה עת לא זכו לתמיכה מספקת מצד הנהגת התנועה הרפורמית שחששה להזדהות עם מה שהוצג בתקשורת כפרובוקציה וכקוריוז דתי.

בהמשך כאשר נשות הכותל המשיכו במאבקן התנועה, בעקבו התחזקותה, אומנם הביעה את תמיכתה הפסיבית-דקלרטיבית בנשים, אך זו הייתה פושרת, מסויגת וכל אימת שהחריפו פעולותיהן התנועה הותירה אותן כקבוצת שוליים שנתפסה כהזויה ומנותקת מגוף תמיכה מרכזי. האמתלה בה השתמשו חלק ממנהיגי ומנהיגות התנועה הייתה כי כחלק מתהליך צמיחת התנועה, השתלבות בחיי הציבוריות הישראלית והצטרפות קהלים חדשים לתוכה באופן טבעי חלו בה פרוגרסיות שעליה לאמץ אם היא חפצה לשמר את כוחה ולהמשיך לצמוח. בפועל, זו אינה אלא פרוגרסיה לשם רגרסיה בכל הנוגע לשוויון מגדרי ביהדות.

נשות הכותל ביקשו לפעול למען מימוש רוח היהדות הליברלית הקלאסית בישראל כפי שעוצבה במאתיים השנים האחרונות. אינטרסים אסטרטגיים-פוליטיים להמשך הפיכת התנועה הרפורמית בישראל לכוח פוליטי-דתי משמעותי בישראל, ולכוח כלכלי המכניס מאות אלפי שקלים לקהילות התנועה ולרבניה, גברו בנקל על השוויוניות המגדרית שטופחה והייתה לסממן היהדות הרפורמית. בתהליך הצנטרליזציה ויתרה ומוותרת היהדות הרפורמית על מרכיבי יסוד בזהותה הפמיניסטית, בתואנות לרדיקליזם פמיניסטי שאינו תואם את רוח הקהילות החדשות, בהעדר כדאיות אסטרטגית, בחשש מאובדן קהלים פוטנציאלים, שיקולים שהם, אם בכלל, לא אמורים להשפיע על תנועה דתית-שוויונית הנאמנה לערכיה ולעקרונותיה.