כשלבנט יש משהו לספר לנו אבל הוא חושש מביקורת, הוא משחרר הודעה זמן קצר לפני כניסת השבת. כך הוא יכול להיאטם בביתו, ולהיות שקט שלפחות מכיוון הימין הדתי והמסורתי הוא לא יקבל עליהום גדול מדי. אצל בנט התזמון הוא המסר. והנה, התבשרנו ממש בערב שבת על מינויו של מייק הרצוג, אח הנשיא, לתפקיד שגריר ישראל בארצות הברית. "מייק הוא האדם הנכון בזמן הנכון", צייץ עליו בנט בהודעת המינוי, למרות שזה ממש לא האיש שעליו הוא חלם.

בנט רצה מאוד שתייצג אותו בוושינגטון דמות שנתפסת כמזוהה יותר עם המחנה הלאומי, כמו למשל שגרירינו באו"ם לשעבר, רון פרושאור, או לפחות מישהו שלא צבוע בגווני שמאל בוהקים מדי. אבל ליאיר לפיד היו ויש תוכניות אחרות, והוא התעקש לקבוע בעצמו את זהות השגריר הבא. הוא צריך מישהו לרוץ איתו בקלות לתכנון וביצוע המהלכים המדיניים שכבר נמצאים בצנרת. "זו ממשלה של 10 מעלות ימינה", אמר בנט, אבל מייק הרצוג הוא מינוי מדיני של 180 מעלות שמאלה.

בשלב מסוים, בנט הסכים להתפשר על חצי-חצי: הוא ימנה מישהו מטעמו עד למועד הרוטציה - לכהונה חלקית וצולעת - ולפיד יהיה חופשי בתורו למנות את מי שיחפוץ. גם את זה לפיד לא היה מוכן לשקול. לבנט לא נותרה ברירה, מהסיבה הפשוטה שהוא ויתר ביודעין על הזכות לקבוע את זהות שגריר ישראל באו"ם בעצמו כחלק מהסיכומים עם לפיד. כך יצא שבפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה, שגריר ישראל בארצות הברית, תפקיד האמון החשוב במדינה, הוא לא מינוי של ראש הממשלה.

לפיד יהיה אפוא חופשי לבשל בעזרת שגרירו ואיש אמונו מהלכים מדיניים מעל לראשו של רה"מ, ובנט יישאר נטול כל השפעה מדינית גם אחרי הרוטציה: כשלפיד יעבור ממשרד החוץ לבלפור, בנט ישונמך למשרד הפנים - נטול כל סמכות בסוגיות מדיניות. הפארסה המביכה הזו מעידה לא רק על משקלו השולי של בנט בתוך הממשלה, אלא גם על מעמדו המדיני והבינלאומי הנמוך. בנט לא נספר. אז כדי להציל בכל זאת משהו מכבודו אחרי ההפסד הצורם אך הידוע מראש סביב מינוי השגריר, בנט מבקש לפצות את עצמו בתמונת ניצחון למזכרת עם הנשיא ביידן בבית הלבן, ורצוי מאוד שזה יקרה עד סוף החודש. לפי דיווח בגלי צה"ל, בנט סירב להצעת עזרה של לפיד בתיאום הפגישה. גם הוא מבין את המשמעות של שר חוץ שמציע לעזור לראש ממשלה לתאם פגישה עם נשיא ארצות הברית. ההשפלה בגוף ההצעה.

"בחייך נתניהו, תן לבנט להחליף אותך כראש ממשלה למשך חודשיים לטפל בקורונה", צייץ מתן כהנא לפני קצת פחות משנה ביהירות אופיינית לאנשי "ימינה". רצה וקיבל: בדיוק חודשיים מיום הקמת הממשלה, והקטסטרופה הניהולית ברורה. השותפים שבאו לעבוד משאירים אותו לבד: סער, אלקין, מיכאלי, עבאס - הם הטפלון של גל הדלתא. זה לא נוגע להם. ליברמן ולפיד לא מגיעים לדיוני הקבינט כדי לא להיות מזוהים עם המחדלים. האיש שהתרברב שהוא יכול לחסל את הקורונה תוך חמישה שבועות, שהגה תוכנית "אפס הדבקה", שפרסם ספר על "איך לנצח מגפה" - נאלץ לעמוד בעיניים מושפלות מול אזרחי ישראל ולהבטיח לכל היותר "להרוויח זמן". "לבשר" לאזרחי ישראל על תוספת תקציבים ותקנים לבתי החולים - מבלי שיש בהכרח כוח אדם או חדרים פנויים למיטות חדשות - זה בערך כמו להגיד ללוחמים באמצע קרב: "תירגעו, שיירת אספקה בדרך". זו לא בשורה, זו הפקרה.

המילה "ניצחון" נעלמה מהנאום הקצר של בנט ביום רביעי, וביחד איתה נעלמה גם המילה הפשוטה: "חיסונים". והסיבה? אין כיום מספיק מהם במדינה. מנת דחף שלישית נדרשת בדחיפות לכלל האוכלוסייה, אבל בנט רומז לבני ה-50 שלא יבנו על זה, וגם לצוותים הרפואיים אין חיסונים.

המחסנים ריקים, החוסרים גדולים. כשמדברים עם גורמים בממשלה, הם מושכים זמן עם מספרים זעומים באופן יחסי, כמה מאות אלפי חיסונים שאולי הוזמנו ואולי יגיעו "בזמן הקרוב". לחשוב שלפני קצת יותר מחודשיים ישראל עמדה על סף הסכם שיכול היה להבטיח לה עשרות מיליוני חיסונים לתקופה הקרובה. בני גנץ והיועמ"ש אביחי מנדלבליט סברו מנימוקיהם שיש מניעה. נפתלי בנט חשב שהם לא יהיו מספיק יעילים בכל מקרה. תולדות המחסור והכשל.

ב"גביע הקדוש" של מונטי פייטון, יש סצנה שבה מסתובבים מפני גוויות בעיר מוכת מגפה, וקוראים לתושבים: "הוציאו את מתיכם!". נזכרתי באדישות המקברית הזו למוות ההמוני כשהקשבתי לשרת הפנים איילת שקד בראיון בחדשות 13, שבו הסבירה שהממשלה החליטה "לחיות לצד הקורונה", גם אם זה אומר "להכיל את החולים במצב קשה ולהכיל את המתים". הם יכילו את המתים, ואתם, אזרחי ישראל, הכינו את המתים, כי ממשלת ישראל ויתרה על המאבק: היא ויתרה על אפס הדבקה, ויתרה על "אנחנו יכולים תוך חמישה שבועות להוריד את כל העסק הזה". ויתרה אפילו על הפינצטה, למי שזוכר. אנחנו כבר לא מדינת אי.

זו לא פליטת פה; זו מדיניות מודעת, וכדאי שנפנים זאת: ממשלת ישראל, שאיננה מצליחה להביא מספיק חיסונים, לא מסוגלת להכריז על סגר, אם וכאשר יהיה בו צורך. משום שסגר פירושו הודאה בכישלון טוטאלי ומחפיר, ולא בטוח שמי שהתרברבו במערכה הראשונה מסוגלים לשאת את ההשפלה במערכה השלישית. אבל הסיבה העמוקה היא שסגר פירושו המיידי משבר קואליציוני, משום שמחירו מוערך בכ-2.5 מיליארד שקלים ליום. עכשיו תעשו בעצמכם את החשבון כמה יעלה סגר שיימשך בערך חודש. אם הסכום שקיבלתם יצא קרוב למה שהובטח, למשל, למנסור עבאס, החליף האמיתית של ממשלת החליפים, אתם מבינים כבר את המשמעות: התקציב נופל.

אבל בקצב ההדבקה והתחלואה הנוכחי, סגר בכל זאת יהיה, כי אנשים יבינו בעצמם שזה איש איש לנפשו, ועדיף להיסגר בבית. עובדים יעשו גשר עד סוף החגים, הורים יעדיפו לחכות עם המסגרות לילדים עד אחרי סוכות, מבוגרים לא ייצאו מהבית. זה יהיה סגר עממי. אפשר לקרוא לזה "סגר עצמוני" או "סגר מרצון", אבל הממשלה לא תהיה שם בשבילכם. לא נקבל חל"ת, לא פיצויים, לא מענקים. כי באופן רשמי - אין סגר. גם על הדרישה להחזיר מענקים - לא יוותרו לכם. כדי לא להתפרק, ממשלת ישראל דוחפת את אזרחיה לסגר מרצון ועל חשבונם, בלי לפרוש שום רשת ביטחון. לא רפואית, לא ארגונית, ולא כלכלית.

תשמרו על עצמכם, כי ממשלת השינוי שומרת רק על עצמה, ועל זכותה ההיסטורית להצטלם למזכרת עם ביידן בבית הלבן כדי שאפשר יהיה להראות לנכדים שבכל זאת נהנו קצת.