מפלתו של נתניהו חושפת אך גם פועלת לטיהור רוחות רעות המנשבות ב"ליכוד" מזה זמן רב. חלקן נסתרו מעיניהם של ידידים ויריבים פוליטיים שהתמקדו ברה"מ לשעבר ושכחו, או אולי מעולם לא למדו, שהוא ו"הליכוד" שתי ישויות שונות הם.
1 הליכוד הוא קואליציה מגוונת אבל גם מוזרה למדי של קבוצות אוכלוסייה הכוללות:
א. ציונים דמוקרטים-ליבראליים קלאסיים בהשקפותיהם הבסיסיות, שאינן מוצאים בשום מסגרת פוליטית אחרת בישראל ארגון יציג להשקפותיהם ודעותיהם. ב. ציונים בעלי השקפות לאומיות מוצקות, הרואים בציונות מטרת-על - חתירה להקמת מדינת-לאום של העם היהודי בארץ-ישראל וחותרים לקיימה ולהשלימה באמצעות עליה והתיישבות בכל שטחי ארץ-ישראל המערבית.
בשולי קבוצה זו נמצאים אנשי ארץ-ישראל השלימה הקלאסית - "...שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם-כן...". להערכתי, אנשי קבוצה זו מחזיקים עדיין ברעיון ארץ-ישראל הגדולה, אבל בתוך ליבם פנימה מבינים שזו כיום מחשבה אוטופית. לדידם של ציונים אלה משתי הקבוצות, סיפוח איו"ש והחלת החוק הישראלי על השטחים ששוחררו מכיבוש ירדני ב-1967, הוא דרישת מינימום להגשמה פוליטית של הרעיון הציוני. שתי הקבוצות רואות בציונות תנועה מגשימה בשני מובנים: שחרור הארץ, עליה והתיישבות בכולה.
ג. שכבות רחבות של יוצאי עדות-המזרח - יהודים שעלו לארץ ערב הקמת המדינה אך בעיקר לאחר הכרזת העצמאות וגירושם ממדינות ערב וצפון אפריקה ומאוחר יותר גם מאתיופיה. שכבות אלה מצאו ב"ליכוד" של מנחם בגין, את המענה החברתי ולאחר מכן גם הפוליטי, שאיפשר להם להתגבר על המדיניות המפלה כלפיהם של ה"שמאל" הסוציאל-דמוקרטי ההגמוני (אשכנזי) בישראל, ששלט במדינה מאמצע שנות ה-30 של המאה ה- 20 ועד למהפך הפוליטי של 1977.
2 ד. "הצברים" - ילידי הארץ, שהיוו קבוצת-מקבץ של אשכנזים, מזרחיים ויוצאי משפחות מעורבות. ה. אחרים - שכבות שאינן מזוהות במפורש עם הקבוצות הקודמות ולימים כללו הן לתקופה מסוימת גם מספר לא מבוטל ש/ל יוצאי בריה"מ שהגיעו לארץ בתחילת שנות ה-70, ולאחר מכן במספרים גדולים יותר, בתחילת שנות ה-90.
עדות המזרח מתאפיינות בזיקה חזקה יחסית למסורת ולדת היהודית. השקפותיהן הלאומיות והציוניות מושפעות מזיקה זו, ובהצטרפותן במספרים גדולים ל"ליכוד", היטו את הכף במאזן הלאומי לטובת הציונות הלאומית המגשימה. באותו זמן, נחלש ה"שמאל" דמוגרפית ואידאולוגית, ונדחק לעבר קבוצות אליטה שהשקפתן הבסיסית כבר אינה חופפת את הציונות המגשימה ופופולריותה בציבור הרחב נמצאת בדעיכה.
התרבות היהודית עודדה, במצוות התורה, קיומן של משפחות גדולות; "פרו ורבו ומילאו את הארץ..." ("בראשית", א' - כ"ח). בעבר הרחוק הייתה זו אחת הדרכים החשובות לקיים את ההמשכיות והעוצמה הדרושים להבטחת הקיום. יהדות המזרח התאפיינה במספר רב של ילדים לכל משפחה, והתלכדותה בהדרגה סביב מנחם בגין ומפלגתו, חיזקו גוש פוליטי זה, עד שבסיוע הקבוצות א' ו- ב' לעיל ונדידה של מספר לא גדול של תומכים משולי ה"שמאל", בעיקר על-רקע כשלון מלחמת "יום הכיפורים", הצליח ה"ליכוד" להטות לצידו מספיק מצביעים שיאפשרו לחולל את מהפך 1977. מהפך זה, בצרוף כשלון "הסכמי אוסלו" (1993), ביסס עת מעמדו של "ה"ליכוד"" כממשלת-שלטון בישראל, ובאירוע מכונן אחד, מחק מהתודעה הקולקטיבית את אחד מגורמי הנחיתות המזרחית המובהקים.
אין צורך לפרט את פרטי האירועים בדרך שבין מהפך 1977 ועליית בגין בראשות ה"ליכוד" לשלטון בישראל, לבין עלייתו של נתניהו לראשות הממשלה בעקבות פרישת אולמרט (קדימה) על-רקע האשמתו באירועי שחיתות וכישלונו בניהול מלחמת לבנון ה-2.
3 הדברים מוכרים לרבים. התבססות נתניהו בראשות ה"ליכוד" ליוותה ואפשר לומר גם חוללה תקופת ממשל רצופה של כ-12 שנים! באמצעות אחיזה מקיפה ומתהדקת של ה"ליכוד" פעיליו ואוהדיו במוסרות השלטון, הפכו האחרונים לכוחות מובילים ומשפיעים בהוויה המקומית, בשלטון המרכזי ובשלטון המקומי גם יחד. האליטות הישנות, שעמדו במוקד היוזמה הציונית להקמת המדינה ולהגנה עליה בדור הראשון לעצמאות נדחקו למסגרות השפעה משניות (האקדמיה, התקשורת, האמנות, ובמידת מה גם המגזר הכלכלי ומסגרות אכיפת החוק). רובן מצאו עצמן עומדות מול העוצמה הצבורה בידי ממשל הנשלט ע"י ה"ליכוד". ניגוד האינטרסים, הבדלי ההשקפות והקצנת העמדות, הפכו ברורים ומרירים. עם חלוף הזמן, במיוחד בעידן טראמפ בבית הלבן, התקרב רגע ההכרעה בשאלת עיצוב גבולות המדינה, ובמקביל לו גם של הכרעות בשאלת אופי המשטר, הפרדת הסמכויות בין רשויות הממשל ועוד.
הליכוד מצא בנתניהו לא רק מנהיג שהצליח לספק את הסחורה ולשמר את השלטון בידיו ובידי פעילי המפלגה, אלא גם גורם שבזכותו יכולה המפלגה להמשיך ולקיים את ההגמוניה שרכשה בעמל רב. נתניהו הפך לא רק למנהיג המפלגה, אלא גם לאדם ששלומו הפוליטי והגמוניית ה"ליכוד" חד-הם. כאשר קיימת תלות כה מוחלטת של מפלגת שלטון במנהיגהּ, גדל הסיכון שמנהיג כזה יתרגל בפועל למעמד מלכותי ויקודם אליו במודע או שלא במודע ע"י תומכיו, מתוך תלותם בו. בהדרגה נקשרו המינויים במפלגה לשליטתו בה והמשך אחיזת המפלגה בשלטון, למעמדו האישי והשפעתו בארגון, כשהוא מנטרל תהליכי מינוי ובחירה ממעורבות והשפעה מהותיות של מוסדות המפלגה. רצונם של חברי ה"ליכוד" לשמר את נתניהו בשלטון, חדל להיות תלוי בשאלה כיצד הוא מתפקד, מהם הדברים הטובים שהוא עושה והיכן הוא מועל בתפקידו או כושל בו. השאלה הדמוקרטית האלמנטרית: מי מפקח על המנהיג ומתי יש להחליפו? הפכה לבלתי רלוונטית. במקומה הפכה רלוונטית ביותר שאלת שימור המנהיגות וקדושת העליונות - אלה הן רוחות רעות במפלגה המתיימרת להיות דמוקרטית.
בעבר, עוד בימי הזוהר של המנהיגות המקורית שקדמה לנתניהו, ראינו במוסדות ה"ליכוד" מופעי רדיפת כבוד וג'ובים. 20 שנה ממהפך 1977, בנובמבר 1997, עמדה לימור ליבנת, שרה בממשלה מטעם המפלגה, על במת ועידת ה"ליכוד" ושאלה: "... האם באנו לשלטון כדי לחלק ג'ובים"? וחברי המפלגה ענו לה בהתנשאות: "כן!" ומשום שעמדה בפני הפורום המכובד ונזפה בו על תופעות פסולות בהתנהלות הדמוקרטית של המפלגה ומוסדותיה, דעך מעמדה במפלגה עד שנאלצה לפרוש ממנה. אין עדות טובה מכך לפחת המוסרי באיכותו של ארגון שמתיימר לשפר את הווית חיינו.
בשנים האחרונות סובל ה"ליכוד" מהסתאבות והתאבנות אירגונית, אידאולוגית ומנהיגותית שמקורן בהשתלטות בפועל של נתניהו ומקורביו על מנגנון המפלגה, הכנסת והממשלה, והפיכתם ממוסדות דמוקרטיים לכלי שליטה אוטוקרטיים שלו והצמרת שהתגבשה סביבו. מעקב קפדני אחר התנהלותה של מירי רגב, למשל, במפלגה ב-3- 4 השנים האחרונות, מבהירה היטב את השיטה. הבוקר, 13.8.2021, שמעתי בערוץ 12 ראיון עם אבי דיכטר, חבר בכיר אחר ב"ליכוד" ואחד האנשים ההגונים ביותר בו, לטעמי. בראיון התייחס דיכטר "לאיום" של מירי רגב להקים ""ליכוד" של מזרחיים", אם אחרי נתניהו (מקדם ביטחון) לא תעמוד אישה "מזרחית" בראש המפלגה. תגובתו הממלכתית והמתבקשת של דיכטר נאמרה בערך באלה המילים: 'אני בטוח שתמצא דרך לחזור בה מהדברים, על כי אינם מייצגים או משקפים את ה"ליכוד". דבריה של רגב שייכים לאותן תפיסה והשקפה נפסדות, שקנו להם מקום שכיח מדי ב"ליכוד". דומני שגם התנהלותו כאופוזיציה חסרת אחריות
4 כיום, לאחר שהפסיד את השלטון, נגזרת מאותה רוח רעה וכך גם המיסמוס המתמשך של החלטות מוסדות המפלגה בבחירת מועמדים לכנסת ולתפקידים ממלכתיים שונים ובהפיכת מלחמת האופוזיציה בקואליציה על כל נושא ו"בכל מחיר", גם אם זאת ע"ח הציבור והמדינה (בהשראת נתניהו וגוש תומכיו השרופים במפלגה).
החלפת נתניהו הייתה מחויבת המציאות, משום שפיקוח מפלגתו על התנהלותו כשל לאורך כל הדרך. אין ל"ליכוד" להלין אלא על עצמו ועל מנהיגו שטרם הפנים ובוודאי לא השלים עם תוצאת הבחירות האחרונות. כל עוד לא יעשה כן וללא חשבון נפש אמיתי של מפלגת ה"ליכוד" ומוסדותיה, מקומם הוא בגלות הפוליטית. 
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
