הרגלים מגונים

גיל ריבה החליט לכתוב את הספר הזה בעיצומה של הקורונה. הוא כתב אותו מתוך השלמה, כאב ומחילה עצמית. מתוך התמודדות עם מי שהוא, עם מי שהוא היה ומי שהוא עתיד להיות. ואני, כשהייתי בת 14, התחלתי לקרוא עיתונים. בשקיקה. גמעתי כל מילה. ובעיקר את מדור הרכילות שלו "שליחות קטלנית". חשבתי שהוא מוזר ומוחצן מדי. במרחק למעלה מ-20 שנים, מצאתי את עצמי פוגשת אותו, בסטודיו המקסים שלו במרתף הבית.

גיליתי אדם עדין ומקסים, שכמוני, נאבק עם הרבה דברים. הספר הזה הוא פרי מאבק עצמי, והוא כולל בתוכו את ריבה וסביבתו; זוגתו רונית והילדים שלהם, שגרת החיים המעצבנת-בלתי אפשרית-מושלמת עם הקורונה, ומנגד, את ריבה שהיה אז. בימי תל אביב, שכללו אנשים מפעימים ומפחידים, עדינים ומקסימים (לפעמים יותר מדי), וגם את אלה שהביאו לתובנות בחייו, והפכו אותו לגיל ריבה של היום.

ריבה החליט לסגור את עצמו במלון "בראון ביץ' האוס" ברחוב הירקון 64 בעיצומה של המגיפה הבלתי נסבלת הזו. הוא החליט להתעמת עם רכבת ההרים של המאניה דיפרסיה, של השעמום הפתולוגי ושל הדרמות המוגזמות, ופשוט לכתוב. כמו שהוא יודע. הוא החליט שהוא כותב את עצמו, בסגנון ריבה; לא מתחנף, לא מתיישר, מעצבן לעיתים, חורג מכללים ומלא קסם כאחד. הספר לחלוטין מקלף את דמותו. "השטן של הביצה". אני קראתי אותו בקולו, כאבתי איתו, שמחתי איתו, והרגשתי שההיכרות עמו גרמה לשינוי בחיי שלי.

הספר מלא צבעוניות, אך יש בו את הרגעים האפרוריים של ריבה. במיוחד אלה בהם הוא מוצא את עצמו על הספה עם שמיכת הפיקה האפורה, מלא באסמבלאז'ים ובקולאז'ים שיצרו הוא ואמו, דרכם הוא ממחיש את אישיותו, ואת התייחסות העולם החיצוני אליו, שלא מצליח לראות פנימה. אין מדובר באדם חד גוני. ריבה מלא צבעוניות ויצירתיות וצועק את עצמו. הוא מספר על הכול. לא סתם הספר נקרא "הרגלים מגונים". ריבה מגלה לנו (כמעט) את כולם, ללא מסיכות וללא מניירות. האפור היום צבעוני מאוד.

הוא מספר על החיים בתל אביב, על "השטן של הביצה" שרק חיפש אייטמים והשקיע את כולו במדור "שליחות קטלנית"; "רכלן פירסט-קלאס" עם הרבה תובנות, ידע, מקורות ופרשנויות לסצנה הסלבריטאית" (עמ' 9). כן. הוא הטיל אימה על הסצנה. המציא שפה, שבר היררכיות מקובלות, והיה "טיפוס מהאגדות" (עמ' 10).

אדם עם "הרבה עניינים"

והוא חוזר גם אחורה. לילדות ברעננה. ילד שמן שהצחוקים עפו מעליו, כולל הצקות של רופא המשפחה על שם משפחתו. מגיל אפס הוא היה הברווזון המכוער, עם כתם הלידה, לא מקובל ומושך את תשומת הלב של הילדים. הוא שנא את שם משפחתו, הרגיש כמו פריק והבין שעליו להשיל את הפצעים האלה. הוא החליט להיות הוא. הוא החליט גם להשלים עם דו-הקוטביות שלו, שהיא חלק ממעגל קמיקאזה שאינו מרפה, ובנוסף לכל - הפרעות אכילה. אדם שלא מצליח להכיל את עצמו.

בספר הוא מדבר על הכול; הרגשות שלו, השנאות שלו, ה"הפרעות" שלו, השריטות שלו והשפתיים שלו. הוא לא מהסס לדבר על ההתייחסות אליו, על התייחסותו הוא להליכים כירורגיים, ובכלל. קריאה בספר מגלה אדם, עם הרבה עניינים".

כאמור, את הספר הזה קראתי בטון של ריבה. הלכתי קדימה ואחורה עם תיאוריו, חיברתי את העבר להווה, צחקתי, התעצבנתי, הזדהיתי ושמחתי. מצאתי את עצמי בים החיים שלו, שנשפכים על הדף. נזכרתי בתקופה שלי עם תל אביב, הרגשתי את הגדילה שלו, את הכאב שלו ואת הקמיקאזה הבלתי נגמרת בחייו.

הספר הוא ממואר שנון, אך הוא גם מכיל את העכשיו. הוא מישיר מבט, לא מתחכם ומאפשר לראות את ריבה מעבר לאושייה התל אביבית המוחצנת והסטריאוטיפית שלתוכה נוח להכניס אותו. הוא מציג את היותו הוא, את הפער בין המציאות, הדמיון והפרסונה, והוא מביא את עצמו הכי פתוח והכי אותנטי. מתגלה אדם יצירתי בטירוף, ליצן עצוב, פגיע, משעשע ושובה לב.

הספר נקרא על-ידי במהירות, ונדהמתי מהחריפות, מהתובנות ומההסתכלות שלו. אור הזרקורים מוצג אך ורק במשמעותו הטכנית (חסרת המשמעות), וריבה נובר בארכיון חייו ללא פחד, בישירות, הכרה והבנה; בעבר שמשליך על ההווה בכאוס, בשבירת מוסכמות ובחציית גבולות.