הטוב, הרע והמכוער

לא צריך להיות דוקטורנט למדעי הקולנוע, כדי להבין שהענף התרבותי הזה, הנהנה מתמיכת משלם המיסים הישראלי בעין יפה, הציב עצמו בעמדה לעומתית כלפי האתוס הישראלי המקובל על כ-80% לפחות מכלל העם היושב בציון. אין מדובר במעידה חד-פעמית. רוח השמאל הקיצוני מרחפת על שדרת המיינסטרים של תעשיית הקולנוע הישראלית. הכל שמאל רדיקלי. הישראלים הם הרעים בסרט ששבר את כל קופות התעשיה, 'הטוב הרע והמכוער'. מדינת ישראל היא המעצמה האכזרית הכובשת, שמתעמרת באמצעות צבא של קלגסים צמאי דם ב'עם' המומצא.

והאבסורד הוא שהמימון לתעשיה עויינת זו, מגיע ממדינת ישראל עצמה, חרף ולמרות מאמציה של שרת התרבות לשעבר מירי רגב לאזן את מוצרי התעשיה, באמצעות חקיקה ל"ייצוג הולם בקולנוע למגוון הקולות בחברה". אחד ממעוזי השמאל הקולנועי, היא האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, שהינה גוף וולונטרי של אנשי קולנוע. הם אלה שמינו עצמם, לפני עשרות שנים, לחלק פרסים לעצמם, כמובן על-פי אמות המידה הפוליטיות שלהם עצמם.

כך אירע שבטקס חלוקת פרסי האקדמיה לפני שבועות אחדים, שוב זכה סרט אנטי ישראלי, 'ויהי אור' שמו, בפרס הסרט הטוב ביותר. הזכיה של סרט זה, שעיסוקו בסיפורה של משפחה ערבית שמוצאת עצמה תוך לילה בצד הפלשתיני של גדר ההפרדה, הופכת אותו אוטומטית לסרט המייצג את ישראל בתחרות האוסקר היוקרתית הבינלאומית. וכך מממנים אנו הישראלים במו ידינו ובעין יפה את התעמולה האנטי ישראלית הארסית, המרושעת, באמצעות קולנוע שאין לו שום קשר עם המציאות הריאלית.

אף שהסרט מומן בכספים ישראלים הודיעו שחקניו הערבים שהם מתנגדים להקרנת הסרט תחת התגית 'סרט ישראלי'. ואף שהזכיה בפרס האקדמיה נחגגה באקדמיה לקולנוע, אזור הנוחות של שחקני הסרט הערבים, הם החרימו ברוב חוצפה את האירוע המחמיא להם. השחקנית הראשית ג'ונא סולימן שלחה לאירוע פשקוויל שיטנה שבו תיארה את ישראל כמדינה קולוניאליסטית שמבצעת טיהור אתני. מובן שאיש מבאי הטקס לא קם למחות על השקר והרמיה, על עלילת הדם, על ההסתה והחרפה.

במאים ערבים

בששי האחרון גילינו שהיה צדיק אחד בסדום הקולנועית. בעצם, שניים: גידי דר, במאי הסרט 'אגדת חורבן', שהתכווץ בכיסאו מרוב תדהמה מול השקרים הבוטים; ועיתון הארץ, שחרג הפעם ממנהגו והעניק לו במה נכבדה, במוסף גלריה החגיגי כולל תמונת שער אמנותית, שבו הוקיע על פני ארבעה עמודים, את תעשיית השקר והזיוף של עולם הקולנוע הישראלי.

וכך אמר דר למראיינת רווית הכט: "זה סרט ישראלי, שמומן בכסף ישראלי, [אבל] השחקנים לא באים לפסטיבל קאן כי הוא הוצג [שם] כישראלי. לטקס אופיר שלחו טקסטים... ויושב הקהל ושומע, שהשחקנית סולימן אומרת שיש בישראל 'מסורות קולוניאליסטיות מתמשכות של מחיקת זהויות היסטוריות וטיהור אתני', והקהל מוחא כפיים. מה טיהור אתני? יש פה טיהור אתני? את אומרת שעכשיו קורה פה טיהור אתני? את אומרת שמתרחשת פה מחיקה תרבותית, כשהסרט הזוכה הוא על ערבים, משוחק בידי ערבים, על סגר דמיוני שמעולם לא היה בישראל"?

טקסטים כמו של דר אינם מקובלים, לא בתעשיה ולא בהארץ. הנה ההמשך: "ישבתי שם עם שולי רנד (שותפו לסרט 'אגדת חורבן'), ופשוט נחנקנו. גם השותף שלי, המפיק אמיר הראל, שעשה סרטים שמאלניים לגמרי שנעשו על-ידי במאים ערבים, ושאיש לא יכול להאשים אותו בימניות, יצא מחומם לגמרי. זה מוגזם. זה שקר. ממש. זו הסתה פרועה נגד ישראלים. ואני מופתע ש[במאי 'ויהי אור'] ערן קולירין הקריא את זה. אם היו אומרים לך שיש פה קצירת איברים, היית אומר גם את זה?.. אתה לא קריין. אתה הבמאי. אם היה עולה שחקן שהיה אומר שהוא בעד מדינה יהודית נקייה מערבים, מה הייתה התגובה באולם ובארץ?

"...חוץ מהנזק הבינלאומי המאוד חמור שיכול לקרות מזה, גם אנחנו צריכים להיות עִם יצר הישרדותי כלשהו. אם בעידודנו ובמחיאות הכפיים שלנו, מישהי אומרת שיש פה טיהור אתני [ואנחנו מגיבים במחיאות כפיים], אז אנחנו לא בסדר עם עצמנו, אנחנו מחפפים".

עיניים מפוכחות

..."וקורה עוד משהו שמאוד חורה לי, ולדעתי חורה להרבה אנשים בתעשיה", הוא ממשיך. "...יש הבדל בין ביקורת לגיטימית בסרטים, לבין פשוט כניסה בישראליות באמצעות שקרים... כל הסרטים הפוליטיים בישראל הם על הכיבוש, והכל זה בין מרכז-שמאל לשמאל בראבק, ואין אף אחד שאומר אחרת, וזה סבבה... אני מקווה מאוד שיקומו עוד אנשים ויגידו 'מספיק, אנחנו לא תומכים בזה'".

גידי דר מביט במציאות בעיניים מפוכחות. פתרון שתי מדינות לשני עמים, ייגמר לדעתו במרחץ דמים ובנכבה נוספת. "בנימין נתניהו בעצמו אמר את זה שלוש פעמים במסגרות הכי רציניות בעולם. ...[אבל] בעת הזאת אין על מה לדבר. זה ייגמר במרחץ דמים מחריד לכל הכיוונים. זה ייגמר בזה שבסוף השמאלנים יגרשו את הערבים מפה, כולל ערביי ארץ ישראל. אם נצא מיהודה ושומרון יתחילו לירות טילים על תל אביב והם [השמאל הישראלי] יחטפו את השיגעון ויובילו את המתקפה על הערבים".

סוף-סוף קולנוען בכיר אחד שאיננו חי בסרט, מסתכל למציאות בעיניים ריאליסטיות, ויודע בבירור שבסרט הישראלי שמתעד את 'הטוב הרע והמכוער' - יש בהחלט רע ומכוער, אבל זה לא רובו המכריע של העם בישראל.