כשמן בעצמותיי

אחת הבעיות הגדולות בדיבור עברי ובהבנתו הנה ההבדלה בין עיצורים, שלכאורה, נשמעים דומים, ובעיקר, במעבר בין שפות. למשל - תי"ו לעומת טי"ת; כּ"ף - קוֹ"ף; כ"ף - חי"ת. בעברית הישראלית נעלמו כמעט האותיות הגרוניות, השווא-נע והדגש; ואין כל הבדל בין תי"ו לטי"ת, בין כ"ף לבין חי"ת ובין כּ"ף; לקו"ף. כיוון שהדורות הצעירים אינם קוראים, הם אינם מבדילים ביניהן, וטועים בכתיבתם. כך, חג כל-הקדושים, שנקרא באמריקנית, האלוֹוין, הפך בפיותיהם ובמקלדותיהם ל-אלוֹוין.

חמור במיוחד גורלו של השווא-נע, שהפך בעוונותינו לסגול ( ֶֶֶ). ראו את ההתעללות בחיריק ב-ה"א של בניין הפעיל, שהפכה אותו לסגול (הֶלבּיש, אומרים הבורים).

זכור לי במיוחד לטובה צבי אביבי, מורי לערבית בתיכון, לפני שישים שנה. שמענו מבטא כהלכה את כל העיצורים ואת העיצורים הייחודיים לשפה הערבית. וכמובן, אזכיר את אבי ומורי, שהגייתו הייתה מושלמת בעברית, בערבית ובעוד כמה שפות אירופיות.

מה שמו של ראש רע"ם - מנצור עבאס, או מנסור עבאס? בערבית יש הבדל בין סמ"ך (س) לבין צד"י (ص). לכן, צלאח אלדין ולא סלאח אלדין; צדאם חוסיין ולא סדאם חוסיין; צבאח (=בוקר) ולא סבאח. וכן יש הבדל בין חי"ת (ح) לבין כ"ף (כ׳ לא דגושה - خ - שמסומנת בעברית, ח׳); וכל דובר ערבית למתחילים מכיר את ההבדל בין ח'רא (=צוֹאה) לבין חארה (שכונה), ונזהר לבטא נכונה שמא לא יובן כהלכה, וייחשב לגס-רוח. בערבית יש הבדל תהומי בין כּלב לבין קלב. האחרון הוא ל̤ב. וזה מזכיר לי את הדמיון בארמית בין חמור לבין יין.

לדברי רבותינו, כדי להבדיל ביניהם, צריך לשים לב למקומם - החמור נמצא באורווה, או בחצר, והיין - במרתף, או על השולחן.

יש בערבית אותיות ייחודיות. למשל - ע׳ (غ), שהגויים מבטאים אותה כ-גימ"ל (בגדד במקום בע׳דאד, גזה במקום ע׳זה, בקה אלגרביה במקום בקה אלע׳רביה, מגרב במקום מע׳רב, גאז במקום ע'אז וכיו"ב). אפילו אצלנו נקראים יוצאי מרוקו, מוגרבים.

נזכרתי בזה כשהתמוגגתי מדברי הטבח מקס מלכיאל - יהודי חביב יליד דוּשָנבֶּה, הנמצאת כיום בטג׳יקיסטן, ובעבר הייתה באמירות של בוכארה; ובעוונותיו, גר בברלין - המשדר מתכונים ב-יו-טיוב. ראשית, ההגיה שלו מופלאה, ויכולים לשמוע אצלו את כל (!) העיצורים - כולל הבדל בין ג׳ דגושה לבין ג׳ שאינה דגושה (כמו במבטא המסורתי של יהודי תימן).

שנית, אוצר מילותיו מופלא, ומסגיר את היותו יהודי שורשי. לדבריו, הוא גר באשכנז... אינו מתווה צלב, אלא מסמן שתי-וערב, כפי שנהגו יהודים... מירי, אשתו, הנה היפה בנשות פרס ומדי (ויש לה עוד ת"ק תארים מחמיאים בפיו)... ונשותינו צדיקות, שרצוי לא להטריחן בניקיון אחרי שהשתעשענו במטבח. אלה רק כמה ממאפייניו.

אוצרו הלשוני כולל תוספות ממה שרכש בשנותיו בישראל, אך נטוע עמוק בתוך התרבות היהודית. עם זאת, עולה מדבריו השכלתו, הבנתו וחיבתו הרבה לתרבות הפרסית, שאינה מוגבלת, הוא מסביר, למדינה המודרנית אירן, אלא נפרסת עמוק לרחבי אסיה המרכז-מזרחית, ועד סין הגיעה.

הסבריו הפשוטים והברורים כשמן בעצמותיי, ובאוזניי הוא נשמע מדהים לעומת מרבית הקריינים הישראלים כעת, שמבצעים הוצאה להורג של העברית כל אימת שהם פותחים מיקרופון, ובורותם זועקת לשמיים. איפה משה חובב, ראומה אלדר, דניאל פאר, דן כנר ובני דורותיהם, שקריינו עברית ולא ג׳יבריש?! מלכיאל טובל את דבריו בהומור, ומסייעת לו בשובבות מירי, רעייתו, שמצלמת את הסכתיו. ועוד אחד מיתרונותיו - אינו מתבלן את בישוליו, אלא מתבלם.

פעם גרתי ליד קולנוע "אורדע" ז"ל ברמת-גן (שהיה בפינת שדרות ירושלים ורחוב הרב עוזיאל). כוכב האזור היה הדוכן המקורי (!), שהפיץ את החידוש הטעים מאוד - סביח שמו - בין העוברים והשבים ברחוב. אחר-כך נודע שִמעוֹ ברחבי היקום - פיתה גדושה בכל טוב, ועמה כוס מיץ ענבים.

טונות של דיו ושל נייר בוזבזו כבר בדיונים על מקורו של הסביח ועל שורשי שמו. כמו רמת-גנים ותיקים, הייתי בטוח, שהדוכן הקטן ליד "אורדע" הוא מקור המאכל הנפוץ מאוד, שנקרא על שם אחד מממציאיו. ואז הגיעה הפתעה: מקס מלכיאל סיפר, שהמדובר בצביח - מאכל בוקר ידוע בעירק - ולא במאכל ישראלי, שמנציח את שמו של ממציאו (בעצם רק אחד מזוג ממציאיו) מפאתי רמת-גן. באותה ההזדמנות הזכיר מלכיאל בחיוך, שסביח הנם, כנראה, ראשי-תיבות של "סלט, ביצה, יותר חציל".

סדום ועמורה

ערד, עיר מגוריו של אריה שיף, אינה רחוקה מסדום. אולם בסדום האמיתית והרשעה יושבת פרקליטות המדינה, שהעמידה אותו לדין, ודרשה - בהסכם טיעון - שיושתו עליו ארבע שנות מאסר כיוון שירה למוות במי שניסה לפרוץ למכוניתו.

הפרקליטות יצאה ואפילו לא רבע תאוותה בידה. שיף נידון לתשעה חודשי עבודות למען הציבור ולפיצויים של עשרת אלפים שקלים למשפחת הפורץ. נראה, כי לשופט לא היה העוז לזרוק את נציגי הרשע מכל המדרגות - כפי שעשה השופט אליגון כשזיכה את אביגדור קהלני מהתיק, שתפרו לו הפרקליטים והמשטרה. ואחר-כך מגלגלים אנשי הפרקליטות את עיניהם הצדקניות, ומקשקשים על שוויון בפני החוק ועל הצורך להגן על כל אחד.

העם כבר הכיר בכך שאינם מייצגים כהלכה אותו: בסקר אמון הציבור של אוניברסיטת חיפה (לא ח"ו אוניברסיטת אריאל) קיבלה מערכת המשפט המהוללת שלנו רק כ-49 אחוזים לעומת כתשעים אחוזים לפני שני עשורים. הם הרוויחו זאת בעבודה קשה ומפרכת נגד הציבור הישראלי. צבועים ומושחתים, נמאסתם.

הפכפך

קבלו את תחזית מזג-האוויר, שגנבתי מטוויטר: "מזג האוויר כל כך הפכפך שמוזר שעדיין לא קיבל שריון ב'ימינה'", כותב ישראל בלק.

גיבוי לאלימות

עמר בר-לב, השר לביטחון פנים (בט"פ), תומך בשוטרים האלימים, שגרמו למותו של הנער אהוביה סנדק במרדף מכוניות לפני כשנה. אלה אינם עניינים חריגים, השווים חדשות, אלא דבר ברור וצפוי - כיוון שההרוג יהודי דתי, "מתנחל" שומו שמיים ו"נער גבעות" רחמנא ליצלן. כשתחת הנהגת בר-לב, מאפשרת משטרת דה-פינס לפורעים ערביים לפרוע חופשית ביהודים (שאלו את תושבי לוד, רמלה, יפו ועוד ערים מעורבות) - אין בר-לב מזדעזע.

גם אינו מזדעזע מכך, שחקירת מותו של אהוביה סנדק נמרחת כבר כשנה; ומה שפורסם בינתיים על הנעשה בה מדהים ... בעצם לא. זה מה שקורה כשהמשטרה חוקרת את עצמה. אין פלא, שהגיעה לריקבון מוחלט ולבטלנות תהומית, ובר-לב תומך בה, כנראה, כל עוד תפעל ביד קשה נגד יהודים בלבד.

לדעת השר בר-לב, אשם סנדק במותו, ואין לפתוח בחקירה נגד השוטרים, שגרמו למותו (קישור). לדעתי, אין חשיבות כלל להנמקותיו. בסך-הכל בר-לב כמעט-גנרל בדימוס ועסקן זוטר במפלגתו, אך אינו שופט. לכן, יש יותר מחוצפה בדבריו. יתר על כן, כל אזרח צריך להתחיל לפחד מאוד כששר המשטרה הכושלת והאלימה שלנו פוסק מי אשם ומי אינו, ומתיר לשוטרים לחסל אזרחים.

לדעתי, יש למשטרת ש"י, שאנשי היחידה המרכזית שלה מעורבים בהריגת סנדק, הרבה מה להסתיר. זה ניכר בטיוח המואץ של הראיות בשטח, בהתנהגות חוקרי מח"ש בנושא, ובהתמשכות החקירה כביכול, שנועדה להוריד את הנושא מסדר היום, ולהעלים ראיות. בסך-הכל לא נהרג ערבי, אלא נער גבעות. אז מה?!

עיקור

בעוד ד"ר שאשא-ביטון, שרת החינוך, שואפת לעקור מתוכניות הלימודים את התנ"ך, כמעט שישים אחוזים מהציבור היהודי מעוניינים להכיר את היהדות, ולהעניק לילדיו חינוך יהודי ברמה כזו או אחרת, כך מצא סקר של מכון רפי סמית. הסקר בוצע בחודש תשרי בהזמנת רשת בתי-הספר "שובו" בקרב כלל ההורים היהודיים בישראל, גם מי שמגדירים את עצמם חילונים ולא-מסורתיים.

בקרב מי שהגדירו את עצמם למסורתיים התוצאה הייתה גבוהה עוד יותר - 87 אחוזים מההורים, שהגדירו את עצמם כמסורתיים, אך לא כל כך קרובים לדת, דיווחו, שהם רוצים להעניק לילדיהם חינוך יהודי.

הרב מיכאל גוטרמן, מנכ"ל "שובו": "נסיק את המסקנות מההצלחה של [פעילות] חגי תשרי, ונמשיך הלאה לפעילויות דומות [בקרב הציבור המסורתי] במהלך החורף, חג החנוכה ומועדים אחרים. הדרך של 'שובו' ברורה: להאיר את היהדות לאלה שלא זכו להיחשף אליה, וללמד אותם בנועם ובסבלנות את יופייה ואת קסמה".