נשבע בקסמיו

זה לבטח היה המאמר המפתיע של השנה. בני ציפר עורך תרבות וספרות של הארץ ערך בביתו מסיבת יום הולדת לגברת שרה נתניהו, והזמין כמה קרואים. עובדה זו אינה מפתיעה כשלעצמה. כבר כמה שנים שאיש-הפפיון ציפר מפרסם בפייסבוק רשומות הערצה לבנימין נתניהו ולרעייתו, עליה, כך השמועה, הוא אפילו כותב ביוגרפיה. זאת ככל הנראה למגינת לבו של מעסיקו, מו"ל העיתון, שהפך את הארץ לביטאון השמאל הקיצוני. לזכותו של שוקן ייאמר, שלא עולה על דעתו להעביר את ציפר מתפקידו. המו"ל אינו יכול לוותר על המוסף הספרותי המעולה, שגם אלה הזועמים על תכני העיתון אינם יכולים לדלג עליו.

את הטון הקיצוני בהארץ נותן פובליציסט-הדגל, גדעון לוי, נושא לפיד האיבה ל"כובש האכזר" ביהודה ושומרון, מכתיר את ישראל כ"מדינת אפרטהייד". ההפתעה היא אותו לוי, שעם כל הזדהותו עד תום עם ה"קייס" הפלשתיני, אינו מסתיר את חיבתו לנתניהו ומבקר בחריפות את קואליציית שמונה המפלגות שקמה רק על נושא אחד - רק לא ביבי. ההפתעה הזדקרה לנגד עיני קוראי העמוד השני של הארץ ביום חמישי. מאמר בחתימת גדעון לוי שכולו שיר תהילה לנתניהו, לא רק על שום השנאה היוקדת כלפיו של יריביו, ראשי השמאל, אלא בעיקר של יוצאי חלציו הפוליטיים כמו בנט וסער.

לוי מספר כי זכה להימנות עם מוזמניו של ציפר למסיבה שערך לנערצתו שרה. חיבתו של לוי לנתניהו אכן השתלמה, אף כי כדבריו מעולם לא יצביע לו, וכך ניתן לו לחזות מקרוב, ללא מחיצות, ללא מסכות, בבני הזוג נתניהו, לשוחח עם מי שכיהן כראש הממשלה בפרק הזמן הארוך ביותר ב73 שנות ישראל. תוצאת האירוע יוצא הדופן הזה מצאה את ביטוייה במאמר שכותרתו "ערב עם נתניהו". אתה קורא ומשפשף עיניך כלא מאמין. שיר תהילה שלא היה כמותו לנתניהו מפרי עטו של מי שיצא נגד מגדפיו במאמריו הקודמים, אבל הפעם מרחיק כתוב, אומר עליו כי "הקסים את כל בני שיחו". זה לא היה ביבי של מרכז הליכוד, ולא של מליאת הכנסת, זה לא היה הנאשם ולא "מלאך החבלה". הוא ורעייתו היו "כמעט ההפך המוחלט ממה שמספרים על אודותיהם, ההפך ממה שחושבים עליהם".

בדרך כלל מנהיג שמודח, יורד מאיגרא רמא, אם כי לא בהכרח לבירא עמקתא, ננטש אט-אט על-ידי חבריו-כביכול. אני זוכר כיצד ראש הממשלה יצחק שמיר, משאיבד את כיסאו ב-1992, נשאר אומנם חבר-הכנסת, אך ויתר על תפקיד יו"ר הליכוד. היה עצוב לראותו לעתים במזנון הכנסת יושב לבדו, מפעם לפעם ניגש אליו מי מחברי הליכוד, וכך עד תום הקדנציה של הכנסת ה13. כמובן, לקראת הבחירות לכנסת ה14 הוא נרתם כל כולו למען הצעיר שירש את כסאו בליכוד. מה קרה אחר כך ביחסים ביניהם - זה כבר סיפור אחר. שמיר היה גורם מכריע בהכתרת נתניהו לראשונה כראש ממשלת ישראל.

נתניהו זה סיפור אחר. אומנם שינה סטטוס מראש הממשלה לראש האופוזיציה, אך באישיותו הדומיננטית הוא מאפיל על כל פוליטיקאי אחר. הפרשנים החרוצים שלנו אינם יכולים להתעלם ממנו. כל פעולות ראש הממשלה המכהן מושוות לאלה של קודמו. שוב ושוב צפה השאלה, מה נתניהו היה עושה עתה - אילו... לטוב ולרע הכל נשפט בהשוואה לימים עברו, עת נתניהו ניהל את המדינה. כשאיווט מכריז כי "ביבי הפסיק לעניין אותו", הכל מבינים כמה הוא כן מעניין אותו, ועוד איך.

נתניהו כבר בן 72, אינו מראה שום סימן שבכוונתו לא להתמודד בפעם הבאה, וקודם כל נגד קוראי התיגר נגדו בליכוד עצמו. נהנה מן הסקרים המחמיאים כרגע לליכוד בראשותו, הוא מוכיח שגם במעמדו הנחות כביכול, הוא הדמות הפוליטית הכי מדוברת. מאפיל בכל פרמטר על בנט. זו העת עבורו גם לאגור כוחות, לנפוש, ליהנות בחברת ידידיו הקרובים, והם לא בהכרח מהפוליטיקה ומהתנועה.

גדעון לוי מצא במאמרו את נקודת התורפה של נתניהו: "כשמעבירים ערב עם נתניהו, אי-אפשר שלא לשוב ולתמוה על הפער הבל ייאמן בין רמתו ורוחב היריעה של השכלתו, ובין הסביבה שבה הוא פועל... הוא המיר את תחומי העניין הטבעיים שלו בסביבה זרה, רדודה, תוקפנית ולפעמים גם נבערת". לא בהכרח מדויק. ה"סביבה" הזאת (איזו התנשאות, מר לוי) היא מקור כוחו האלקטורלי של נתניהו, אבל תומכים "לא-נבערים" בתוך תנועתו (כן, יש רבים כאלה, מר לוי) כמעט שאינו סופר. בינתיים כמו בפוליטיקה, מבלי משים חל מהפך-זוטא גם בבראנז'ה העיתונאית: בני ציפר וגדעון לוי אוהדים את נתניהו, ישראל הראל ונדב העצני עוינים אותו. מכל אלה, דווקא מאוהד כמו גדעון לוי על נתניהו להתרחק.