המחזאית הכה פופולרית סביון ליברכט, כה מטיבה לגעת בנקודות שכל ישראלי רגיש אליהן. בכשרונה לצמצם את המחזה מבלי להתפרש לפרטים מיותרים, היא מצליחה למצות את נושא הבעיתיות בחי משפחה, העומדת להתפרק טוטאלית בעקבות פתיחת תיבת הפנדורה של כל אירועי העבר. כך כמעט כל מחזותיה נכתבו תחילה כסיפורים קצרים, ובהמשך נוצרו מהם המחזות. כמו גם אנטון צ׳כוב שסיפוריו הקצרים מחיי הכפר שלו כרופא, היו מוצלחים עוד יותר מהמחזות המלאים שכתב. בית צבי העלה בזמנו קובץ של 4 סיפורים של צ׳כוב כמחזה אחד, ששבו את הלב.
יכולתה של ליברכט להעלות בדרמה המשפחתית בעיות המתרחשות לא רק כאן ועכשיו, אלא בכל מקום או זמן, היא הסיבה להצלחת מחזותיה בארץ ובעולם. מות האב, שנוכחותו חרף העדרו ניכרת לכל אורך המחזה, ביחסו המועדף לבן הבכור, ירמי, שפרשה מהעבר גרמה לו לברוח מהארץ ולהשאיר כאן את אהובתו שליבה נשבר, ולאחיו הטוב יוני - שנשאר ללקט את השברים ולתקנם. אודי בן דוד כ-יוני, הבן שנישא לאהובת אחיו הנטושה, נוגע ללב כל צופה תוך גרימת אמפטיה והזדהות עמו. דיוויד לוינסקי כ-ירמי קורע את הבמה בנוכחותו הכה עוצמתית בכנותה, כאח שמגיח באופן פתאומי ובלתי צפוי. בואו הוא זה שפותח את תיבת פנדורה, וכל השקרים שהאב כפה על כולם, מדהימים בהתגלותם אתאלה שידעו את האמת, אך גם את עידו ועידית, ילדי יוני ונינה.
מורן טחן כנינה, נקרעת בין רגשות העבר לירמי, לבין החיים הרגועים שמעניק לה יוני. הבימאית מאיה שעיה הטיבה לגרום למורן להחצין את המעברים הרגשיים, שהם שיאה של הדרמה. אך הדרמה מפלחת גם את לב הבן והבת. כי הסודות המתגלים מעמידים מציאות חדשה ושונה בפני הקצין הצעיר עידו (דניאל נחמן השובה את הלב בנוכחות האכספרסיבית שלו ובחיצוניותו המצודדת); וכך גם אחותו עידית (טל סגל החמודה ומשובבת הלב) נדהמת, אך מתעשתת לנוכח ניפוץ כל אשליות הבלון בתוכו חיו כולם. היא גם שנוסכת אור ותקווה חיובית.
|
|
|
|
מורן טחן ואודי בן דוד [צילום: שמחה ברבירו]
|
|
המבטא היקי הכבד של יודית (חגית דסברג שגם על-אודותה נרמז על חלקה בקשר עם אבי המשפחה בעבר), מקורו בהיות המחזאית בת לניצולי שואה. המערבולת שמתפתחת עשויה היטב וגורמת לכל צופה לחוש כחלק בעלילה, גם אם לא חוה נסיונות כאלה. ועל כך יש לציין את הבימוי המשובח של מאיה שעיה. כמו גם את המבנה גאומטרי ברקע של הבמה, העשוי ממסגרות עץ שתוכנן ריק. מאוד סמלי למה שצפוי – הכל. בעוד שבה בעת, שמעון קסטיאל הקפיד בעיצוב הבמה על פרטי ריהוט אותנטים בדלותם ופשטותם, כפי שהיה נהוג אז בקיבוץ. כל מרכיבי העיצוב בהצגה טבעיים וגורמים לזרימה, כמו הלבוש שעיצבה ליה חוזה, והתאורה של אורי מורג. הדרמה כה תופסת אותך, עד שגם מעט רגעי המוזיקה ברקע שערך ניר לוגסי, אין מורגש חסרונם בכל יתר הזמן הודות למשחק והעלילה.
הצגת "סוסים על כביש גהה" בתיאטרון הספריה כובשת כל לב עוד יותר מכל ההפקות הקודמות שלה. האינטימיות שבה, רמת המשחק, הבימוי ושאר היוצרים והמסר הטמון בה – ראויים מאוד לצפיה לצעירים ומבוגרים כאחד, וראויה לשוב ולהמשיך לעלות עוד ועוד ב"ספריה" ובכל מקום.
|
|
| תאריך: |
20/11/2021
|
|
|
עודכן: |
20/11/2021
|
|
|