תמיד אהבתי את החנות, אולם היו זמנים שאהבתי אותה במיוחד, והיו זמנים שלא אהבתי אותה. למשל בימי ראשון, ימי שבתון רשמיים, הכניסה הראשית לחנות הייתה נעולה על תריס ובריח. אולם בצד, מאחורי השער, הדלת לא הייתה נעולה. מי שידע בא. החנות הייתה מוארת אך בקושי. בזמנים כאלה התביישתי. דומה היה כאילו בת זנונים היא ואת האסור עושה היא במסתור. הייתי מעדיף שתהיה סגורה מאשר פתוחה במחתרת. אהבתי אותה במיוחד ב"שבוע בלבן", שנקרא כך על שום שבאותו שבוע בחורף הייתה מכירה כללית של כלי מיטה ורחצה, שהיו לבנים, והכול הבהיק מלובן, ובראש וראשונה חלון הראווה שלא נפל בלובנו מן המדרכה והכיכר העוטים שלג. בימים אלה הייתה התאורה מוגברת וחגיגית.
התכונה לקראת "השבוע בלבן" לא נפלה מהתבונה לקראת חגים ומועדים מרכזיים. כעשרה ימים לפני-כן הוצאו מחלון הראווה כל הפריטים והבדים הצבעוניים שהיו דחוסים בערבוביה עכורה ולא מושכת, כיאה וכנאה לחנות יהודית שאינה מצטיינת באסתטיקה, ואולי גם זה מתוך זהירות - שלא יאמרו בגויים דברים נוספים על אלה שאומרים בלאו הכי. אחרי שסילקו את הבליל הצבעוני זכה החלון לצחצוח שלא נפל מן הטיפול בכלי הבדולח לקראת חג הפסח. לאחר שסיים המנקה את הצחצוח והמירוק, יצאו בעלי החנות ובדקו מזוויות שונות אם לא נשאר איזה רבב, ואז החלה מלאכת הקישוט.
בחנויות של יהודים אין בובות ראווה (מאנקינים), כדי שלא לעבור חלילה על הדיבר "לא תעשה לך פסל". מצד שני, הרי לא יניחו בו סתם מדפי בדים. הפתרון שנחשב בימינו לחדשני, היה ליצור מעין דמויות שמסמלות בעיקר נשים, כמו דמות כלה, דמות רוקדת וכיוצא באלה דמויות שהבגד כמו גולש מהן.
את שאר הבדים שימשו מתקנים דמויי דחלילים, קיפולים אפריוניים, כיווצים של מסך תיאטרון, קווים דמויי קרניים ועוד, כיד הדמיון של המעצבים הביתיים. הכל בלבן, כמו באיזה חג של גויים, וככל שהדמיון היה גויי יותר, כך הוא נחשב יותר.
הופעתו החיצונית של היהודי לא נבעה מרצון, אלא מחובה להיות ולהיראות נבדל. הוא רצה להידמות לגוי בגינוניו החיצוניים. השבוע בלבן נתן הזדמנות לכך. לנו, הילדים, זה חימם את הלב. את הגוף חימם תנור הברזל העגול והכבד שעמד במרכז החנות ושצינור הפליטה העבה שלו טיפס על הקיר והתקרה. אלה הקרינו חום והשרו נועם כאשר בחוץ ירדה הטמפרטורה לעשר מעלות מתחת לאפס. לקוחות נכנסו לחנות כדי להתחמם לאחר צעידה של דקות אחדות שהקפיאה את האיבר היחיד שהיה חשוף - האף. היו שנכנסו, התעניינו ולאחר שהפשירו הבטיחו לחזור. היו שנכנסו וקנו משהו כדי להימנע מאי-נעימות, והיו שמלכתחילה התכוונו לקנות, כי מחירי הבדים הלבנים באותו שבוע היו זולים כדי שלושים עד חמישים אחוזים מן המחיר הרגיל. כולם פטפטו בהתרוממות רוח, בפולנית, בגרמנית ופה ושם ביידיש. חג לאוזניים, לעיניים ולקופה שקרקשה כמו פעמוני כנסייה.
היו רגעים יפים במיוחד בחנות. מדי פעם בפעם לבשה החנות תפאורה של תיאטרון. היה זה כאשר בא מישהו לקנות בד לווילון. ואז היו מורידים ברוב טקס את הכרכוב שהיה מותקן סמוך לתקרה. זה היה מין גליל ענק ובשני צדיו כדורי זהב וכאשר הוא גולגל למטה, זרקו מעליו את בד הווילון, בד אחד מימין ובד אחר משמאל, והכול הועלה למעלה כמו מסך בטרם תחילת ההצגה.
הקהל נתבקש להתרחק קמעא, כדי להעריך נכונה את האפקט. לעתים הוזז הווילון הצדה כדי לבחון את אופן הכיווץ והתמונה הייתה מרהיבה במיוחד. בדים צבעוניים בצד, גלילים צבעוניים באמצע, קרנבל של צבעים, אקזוטיקה מזרחית בזדונסקה-וולה. בתוך החנות קליידוסקופ זוהר וחם ואילו בחוץ קור צפוני וחושך כבר בשלוש אחר-הצהריים.
אומנות המכירה הפליאה אותי תמיד. היו שתי גישות, לעתים של אותו מוכר ולעתים של שני מוכרים, כאשר אחד שיחק את יועצו של הלקוח והשני שיחק את הסוחר חסר הגינונים. היועץ יכול היה לנסות במפגיע להניא את הלקוח מלקנות בד מסוים "כי הבד שבחרת, זה לא זה. כן, הוא נחמד ורך, אבל אני לא הייתי ממליץ". ולאחר שהורדו הגלילים האחרים והמוכר מישש וכיבד במישוש גם את הלקוח, היה נועץ בקורבן זוג עיניים מנצחות. "עכשיו אתה מבין למה התכוונתי"? לעומתו, מי שמילא את תפקיד הסוחר המצוי, המליץ מיד על בד מסוים, ומשראה שאין הוא קולע למטרה, המליץ על סוג שני, שלישי, רביעי וכאשר היה הלקוח בוחר בסחורה, יכול היה המוכר להפטיר: "אילו אמרת לי בהתחלה מה הכיוון והטיב, הייתי מיד מראה לך את הבד הזה".
בד הוא לא בגד, ודרוש דמיון ויכולת שיווק מיוחדת, כדי להראות ללקוח כיצד הבד מונח על הגוף. פעם זרקו אותו על כתפי עצמם, פעם על כתפי הקונה ופעם על לקוח שבא לקנות משהו אחר ונאלץ לשמש דוגמן. כדי להוכיח את טיבו של הבד ואת עמידותו, קימטו אותו קמט חזק והרפו, הניחו לבד להתיישר ללא קמט, ומיששו וגיפפו ומזמזו אותו.
מן הבדים למדתי גם על מקומות שונים בעולם. היו בדי מנצ׳סטר, דאמאסק, קאשמיר, קרפ דה שין, כלומר משי סיני בצרפתית, וכדומה. וכאשר הלקוחות הלכו, בין שקנו ובין שלא קנו, וגלילי הבד גולגלו חזרה, אפשר היה ללמוד מן המבטים, או מחילופי הדברים, מה הדעה על הלקוח, ואם הצליחו להיפטר מעודפים ישנים. אם היו הקונים מכרים, אפשר היה לשמוע גם קצת "לשון הרע", או פיסת רכילות על מחלה סמויה או צרה אחרת, ולעתים רחוקות גם מחמאות.
החנות של משפחתנו נחשבה מכובדת ובעלת מוניטין ומעולם לא עמד איש מן המוכרים על מפתנה, גם כאשר לא היו לקוחות. תמיד עמדו בפנים מאחורי הדלפקים, בקומה זקופה וגאה וחיכו לקונה. אם בא קונה קיבלו אותו כאורח מכובד שהמתינו לו זה מכבר. ואמנם היו בין הלקוחות גם אצילים, גראפים, שבאו בכרכרות מפוארות רתומות לשני סוסים.
מתוך "גשר של נייר" הוצאת משרד הביטחון 1996 מהורה דיגיטלית הוצאת ניב 2021
"השבוע הלבן" מקורו בכנסייה הקתולית בפולין כאשר המצטרפים לכנסייה לובשים בגדים לבנים, כסימן לברית עם ישו. ענף המסחר בפולין התאים עצמו לאירוע הזה אך לא במידה הרווחת בארה"ב כאשר חגי המולד והשנה החדשה מסמלים יותר את המסחר מאשר הדת.
