שלושה יוצרים מפס הקול של המדינה

היה אז חודש שבט, פותח יהורם טהרלב ז"ל את שירו "ההר הירוק כל ימות השנה", ובדיוק בשבט הוא גם הלך לעולמו. עוד באותו יום כבר שונה דף הויקיפידיה שלו, כאילו שהכל היה מוכן מראש, ורק צריך היה ללחוץ על כפתור.

איני מופתע. אני זוכר כשסבתי נפטרה, ברגע שנכנסנו לבנק ואמרנו שהיא כבר לא אתנו, מיד וללא דחיות החלה המכונה האדירה והמשומנת לפעול. הכל הוקפא, נסגר, עד שיודא מי היורשים, מה צו הירושה. היה זה לפני עשרות שנים, טרם האינטרנט והטלפון החכם ושאר מערכות מידע דומות. כך גם בימינו. ידידה סיפרה על אביה החורג שנפטר, והיא הגיעה עם אמה לבנק עם כרטיס אשראי של הוריה. הפקידה הזריזה (בד"כ יש לחכות זמן ארוך עד שהפקידות מתפנות מעיסוקיהן, הלקוחות הם דבר זניח בעליל) חטפה את הכרטיס וחתכה אותו (או הכניסה אותו לגריסה). הבת, תושבת ארה"ב, הייתה המומה. אך כך זה.

שלושה יוצרים חשובים נפטרו מהלך השנים, ואמנם לא הכרתי אותם אישית אך הייתה חפיפה בינם לביני שיצרה קשר עליו אספר כעת. יוצר אמיתי נוגע באנשים זרים לחלוטין, והם הופכים את יצירותיו לשלהם, לדבר אישי ביותר.

תמורה והערכה

נעמי שמר, המשוררת הלאומית, לא תמיד הייתה אהובה על-ידי כלל ישראל. גם במותה ובשנים שקדמו לכך, היו רבים ששייכו אותה ל"ימין" וחשבו שצריך ועמלו להעניש אותה על כך - על אהבת ארץ ישראל והיהדות היפה המחזיקה אותנו כעם מזה אלפי שנים.

בשנות השמונים המוקדמות, אבי ניהל את משרד ידידי אוניברסיטת תל אביב בחוף המערבי בארה"ב. לכבוד ערב גאלה שהמשרד ערך, הם הזמינו את נעמי שמר לשיר. נדמה לי שנעמי שמר הייתה אז בארה"ב, אך גם אם לא, הטיסה, השהות כאן במלון ושאר ההוצאות מכוסות (וכך גם המערך הטכני להופעה ונגן מלווה).

היו אלו זמנים אחרים, כסף לא זרם כמו בזמן זה ומדינת ישראל לא הייתה מעצמה (כפי שנדמה לנו היום). שמר נאותה להופיע, אך התנתה את השתתפותה באותו ערב בתשלום של חמשת אלפים דולר עבור שניים עד מקסימום שלושה שירים. הוחלט שלא להוציא סכום כזה (שהיום נראה שולי ביותר, אך אז היה משמעותי) על שניים או שלושה שירים. זה פשוט נשמע מופרז.

[למי שמתקשה להבין, אוסיף לשם השוואה: ארגון מקומי ניסה להזמין את להקת שלוה מירושלים לערב התרמה באביב השנה בעיר המלאכים היא לוס אנג׳לס. העלות מתקרבת בקלות למאה אלף דולר].

אני לא יודע אם הייתה זו שמר שהסבירה, או שהוסבר מסביב לשולחן האוכל אצלנו בבית שעד שהיא נהייתה מפורסמת והכסף החל לזרום, לא הייתה לה פרוטה והיא (ומשפחתה?) רעבה ללחם, והיא אף פעם לא שכחה זאת והבטיחה שלא תעשה דבר חינם. היום, עשורים אחר כך, אני מבין גם את חוכמת החיים הגלומה באותה גישה: כשמשהו מתקבל חינם, לא מעריכים אותו.

הישראלי הצבר

נחצ׳ה היימן הוא דמות אגדית בעולם הזמר הישראלי. אך הדבר אותו אני זוכר יותר מכל הוא את החרפה שבערוב ימיו לא היה לו בית. הוא לא היה יכול להרשות זאת לעצמו. מדינה שלמה הזדעזעה, וראש הממשלה נתניהו הזדעק לעשות מעשה. מסתבר שאין מצב זה חריג, והרבה יוצרים נעלמים מהאופק לאחר שנות זוהר, נשכחים לחלוטין, ומוצאים עצמם ללא ממון, ללא מעריצים וללא עתיד, רק עבר רחוק עליו ניתן להתרפק אך ממנו לא ניתן להתחמם.

יש שיאמרו שיוצרים צעירים, מצליחים, צריכים להחלץ לעזרה, או שצריך להיות ארגון לעזרה הדדית (כפי שבארה"ב קיים לגבי במאים, סופרים, ושאר אנשי מקצוע). אחרים לא ירגישו שהם צריכים לחשוב על זה בכלל, כי כשיש תשלומי מזונות לאישה ראשונה ושניה וחברה לחיים וילדים וכו׳ כמו גם חיים של הנאות ללא מחשבה שהמחר בו יבוא (כל זאת לא נאמר ספציפית לגבי היימן. לגביו הסיבה לביטול ההתייחסות הייתה יכולה להיות בתו המצליחה - שתדאג היא לאביה!). בקיצור, מי שחגג לא יכול לצפות שמישהו אחר יהיה אחראי עבורו בערוב ימיו (או כשהחגיגה מגיעה לסיומה).

אך משהו במצבו היחודי של היימן נגע בכולנו. אולי בגלל תרומתו האדירה למה שנקרא "פס הקול של המדינה". בכלל, אנחנו מדינה של צברים מחוספסים מאוד מבחוץ, אך מלאי טוב-לב בפנים, צריך רק לקלף את אותה קליפה קוצנית, ומצבו של היימן עשה את זה בדיוק.

למה דומה הדבר, אם כי מתחום אחר לגמרי? גם מניצולי השואה אנחנו מתעלמים. הם זקנים. הם לא סקסים. הם בקושי מדברים, ובקושי זזים. הם פשוט לא מעניינים אותנו. הם נשכחים לגמרי מתודעתנו, אפילו אם הם גרים בדיוק בדירה לידנו. עד שמישהו או משהו מנער את אותם רגשות רדומים (של התרכזות רק בעצמנו ובדברים נעימים), ופתאום לא נעים לנו, וזו חרפה של המדינה, וכולנו נזעקים לעשות מעשה, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שלא יהיו פה יותר ניצולי שואה.

את נחצ׳ה לא הכרתי אישית, אך עם חברתו לחיים הייתי בקשר קבוע. הם עסקו בשימור הזמר העברי, והיו מוציאים CD (תקליטורים) באופן קבוע, ואני הייתי מנוי מאוד פעיל. כך זכיתי גם בעותקים של הספר שלו חתומים על ידו, ובכלל הרגשתי כידיד המשפחה, כיוון שהייתי שומע סיפורים מאחורי הקלעים, ממה שעובר עליהם באותם זמנים.

למראשתיך ההר

ביגור ביליתי את חופשות ילדותי כשהיינו בארץ. שם גרו דודי, דבורה קלור וזלמן שר, מוותיקי הקיבוץ, ושם הם קבורים. לא הייתי ילד חוץ במובן הרגיל של המילה, אך בהחלט הרגשתי שהקיבוץ זורם בעורקי. יהורם טהרלב היה בן גילם של הורי, והוא לא האומן היחיד שיצא מיגור (לדוגמה, בקיבוץ גלריה ובה פסלים ותמונות מעשה ידיה של קרובת משפחה אחרת).

הקשר האישי שלי ליגור, למרגלות הרי הכרמל, נמשך עד היום. דודי קבורים בקיבוץ שהיה ביתם, ואיתם קבורה גם אותה דרך חיים ששמה "חיים משותפים בקיבוץ". אותה דרך חיים כבר לא קיימת יותר. לא אכילה משותפת בחדר האוכל. לא לינה משותפת. אפילו לא רכוש משותף. לכל משפחה יש וילה (או כמה מהן). אורח חיים שנעלם ונשאר רק בשם ובזכרון.

מהלך כל השנים הייתי מגיע לקיבוץ וההר שלמרגלותיו שוכן הקיבוץ היה מקבל את פני. גדול, קבוע, לא משתנה. אפור של אדמה וסלעים מכוסה בשכבה של "ירוק" תמידי. מצדי, הייתי מצדיע בחזרה כחבר בלב ובנפש ומברכו בחזרה בשירו של טהרלב שהיה מתנגן במוחי ובפי. עתה אותו שיר מתנגן עם שאר שיריו ברדיו, שכן אנו נפרדים מטהרלב, לא בצער ולא בחמלה, כי אם בערגה לארץ ישראל היפה, הפרקטית, של פעם, שכבר איננה ולא תחזור.