|
|
אסתר חיות [צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90]
|
|
|
|
|
בעברית צחה כתבו התנאים שבמשנה בפרשנות לתורה, כי "עבר זמנו - בטל קורבנו". בשפה הגולמית-מעשית של החוק והמשפט קוראים למצב זה "התיישנות". ראוי להניח כי נשיאת העליון אסתר חיות מכירה היטב את שני המונחים.
היכן היא ועדת החקירה הממלכתית, שיצאה לאוויר העולם בקול תרועה ומזה כמה שבועות היא מצויה בשיתוק, ואפילו "קול דממה דקה" טרם נשמע מכיוונה.
ארבעה מעמיתיה של חיות בעליון - דורית ביניש, אשר גרוניס, מנחם (מני) מזוז ואליקים רובינשטיין - הם מועמדים טבעיים לעמוד בראשה. אך שמא אינם רוצים ושמא חוששים מהשמצות כלפיהם מהמחנה שעוסק בכך ואינו מרפה, והתנהלותו כבר נגלתה על מדרגות בית המשפט המחוזי בירושלים. אם כן, אם נפל עליהם מורא, כי אז "לא אלמן ישראל".
שערוריית הצוללות (ישראליות ומצריות וספינות מגן) היא מן החמורות שידעה האומה. היא ממוקמת בטבלת הליגה של "עסק הביש" ו"קו-300", שנתקלו בניסיונות טשטוש פליליים כאשר בני האור במערכת שלטון החוק ניסו לפענח אותן. אך חובה להתמיד ולהמשיך ולא להרפות עד שתצא האמת לאור.
נכון כי לכל אדם וגורם המעורב בשערורייה מגיעים "יומם בבית המשפט", ואכן זה כך. אך המתנת יתר, ויש לה אולי סימנים מדאיגים בקלות הבלתי נסבלת של נכונות שופטי ירושלים לדחות את הדיון בעניינם של הנאשמים בפלילים בהם ח"כ בנימין נתניהו ואחרים, היא זמן רעיל לצורך המוסרי לחשוף את העובדות והאמת.
