שאלת גודל הממשלה והמס

בין הכלכלנים והפרשנים הכלכליים בתקשורת יש ויכוח לגבי שאלת "גודל הממשלה" - כלומר, כמה מיסים רצוי שהממשלה תגבה ובהתאם תתקצב את השירותים לציבור. יותר מיסים יותר ביטחון, בריאות, חינוך, סבסוד תחבורה, תשתיות ועוד, או פחות מיסים ופחות שירותים. רבים, ומירב ארלוזורוב בטור המצורף מייצגת היטיב את הקבוצה הזו, שגורסת שאנחנו מתחת לממוצע של המדינות המפותחות ומכאן מסיקים שמדינת ישראל צריכה עוד להכביד את נטל המס על הציבור ולהגדיל את תקציב הממשלה. אחרים סבורים שמוטב דווקא להוריד מיסים ולצמצם את ההוצאה הציבורית.

פוליטיקאים, לעומת זאת, נוטים ללכת על גם וגם: נוריד מיסים, נגדיל את ההוצאה, נגדיל את הנטל על הדורות הבאים, אבל נסביר לציבור שאנחנו "נדיבים". משה כחלון כשר אוצר קידם את המדיניות הזו, ובנימין נתניהו וישראל כ"ץ, עוד שכללו את הגישה והביאו אותה לרמות הזויות.

בכל מקרה, את הפוליטיקאים קל לבקר: פופוליזם וחוסר אחריות. אבל בפוסט הזה אני רוצה דווקא לבקר את מירב ארלוזורוב ופרשנים וכלכלנים רבים נוספים (ראו למשל הדיבייט שלי עם פרופסור יוסי זעירא בתגובות), שסבורים שעלינו להידמות לשוודיה (מיסוי כבד ותקציב ממשלה גדול) ולא לסינגפור (ממשלה מצומצמת). נתחיל עם עובדה מצערת: אנחנו לא יכולים להיות שוודיה ולא יכולים להיות סינגפור. הסיבה במלה אחת: תרבות. עסקתי בזה בפוסטים קודמים.

אז מדוע לא ל"התקדם" לכיוונה של שוודיה: לגבות עוד מיסים ולהגדיל את התקציב הציבורי, כפי שארלוזורוב ממליצה?

ראשית, כלל לא ברור שנטל המס כאן באמת כל כך נמוך בממוצע. יש מספר גורמים שיוצרים הטיה במדידה. למשל מס של שנתיים-שלוש שירות צבאי. מעבר לצבא התנדבותי בישראל יגרום להקלה בנטל על הציבור אבל לעלייה בשיעורי המס הנמדד. או למשל העובדה שמערכת הפנסיה בישראל לא עוברת דרך התקציב, והעובדה שבישראל סבסוד החקלאות הוא ישירות מהכיס של הצרכנים (איסור יבוא) ולכן לא נרשם בספרי התקציב, בשונה מסבסוד מהתקציב כמו במדינות מפותחות אחרות.

אבל, אז מה? נניח שאנחנו לא באמת מתחת הממוצע, מי אמר שהממוצע זה יעד לשאוף אליו? אולי, כפי שגורסים חובבי הממשלה הגדולה, מוטב בכל זאת למען רווחתנו להכביד את נטל המס ואת ההוצאה, ובהזדמנות זו כמובן גם להקטין את אי-השוויון? למה לא להיות שוודיה?

ובכן, חובבי המיסוי הכבד, לרוב, כמו גם במקרה הנדון, לא מגלים לנו היכן בדיוק הם רוצים לגבות עוד מיסים. יש להם בעיה. הרי ברור שמתחת לשני העשירונים העליונים הכבדת נטל המס לא תעלה על דעתו של אדם סביר. מדובר ברוב הציבור הישראלי, ציבור שברובו גם כך מתקשה "לסגור את החודש". אז למה לא להעלות את המס על "העשירים" - חברי העשירון העליון? ובכן, הבסיס לכל הטענה היא השוואה למדינות המפותחות, אבל אם להשוות אז מתבקש דווקא להקטין את נטל המס על העשירון העליון בישראל, שכן המיסוי בישראל מאוד פרוגרסיבי (מקטין פערים) וכתוצאה נטל המס על חברי העשירון העליון (שמעטים מהם באמת עונים להגדרה סבירה של עשירים) הוא כבר גבוה בהשוואה לנטל על העשירון העליון בממוצע המדינות המפותחות.

מעבר לזה, כפי שכבר הסברתי לא פעם, אין אף מדינה מפותחת עם אוכלוסייה גדולה ונתמכת בכבדות (כ-7,000 שקל לחודש למשפחה חרדית ממוצעת - קצבאות+חינוך+בריאות פחות תשלומי מס), שגדלה בקצב מאוד מהיר, ולמעשה מנצלת את מדינת הרווחה ועושקת את הציבור. מדובר במצב שאינו בר קיימא. אנחנו פשוט לא יכולים להיות שוודיה.

אבל הכי כיף להתעלם מהעתיד ומהשאלות של אופן מימוש התוכנית להכבדת הנטל על הציבור ולקדם ממשלה "נדיבה". ואחרון, הגיע הזמן שכלכלנים ופרשנים יתמקדו בהתייעלות הממשלה, במקום לעודד את הממשלה להחליף מאמצי התייעלות בפזרנות ומיסוי.