בריחה מתוך בחירה והשיבה חזרה

בבית הספר, לא למדנו דבר על העדות שעלו לישראל. כילדים שגדלו פה, היינו בטוחים שאנו חיים פה משכבר הימים, ושכולנו יהודים וכולנו ישראלים, ופתאום אני מגלה שיש פה ילדים משכונות אחרות, ושיש בהם שונות, ועדיין לא ידעתי שאנו ערב רב של עדות, שעלו ממדינות שונות, שנראו זרות האחת לשניה, ולא יכלו לתקשר, כי עדיין עברית לא ידעו לדבר. וכל עדה הביאה לכאן את שפתה ותרבותה. דברו במבטאים שונים, בבליל שפות - ממש "מגדל בבל", שכאן שוב מתאחדים ומחדשים את העברית. אנשים בצבעים שונים - שחומים ולבנים, עיניים כחולות וירוקות, חומות ושחורות. משפחות קטנות ומשפחות גדולות - הרבה ילדים, מעט מזון ודיור עלוב וצפוף. רק לחלק מההורים הייתה עבודה ששכר נמוך בצידה, וצנע ומזון בהקצבה. רוב האימהות לא עבדו, ישבו בבית ועמלו קשה על גידול הילדים.

מזלנו הילדים שבגן ובבית הספר כולנו דברנו עברית, ולא רצינו שבבית ידברו אתנו ערבית או אידיש, רומנית או פולנית... לא ידענו שפּ‍ֹה הכל שונה וחדש, והורינו עוברים שבר, ואנו הילדים, חשבנו שכך זה היה מאז בריאת העולם.

באחד הימים, כששחקתי עם חברה, שוחחנו, והיא אמרה, שאנחנו מ"עדות המזרח", לא הבנתי מה זה "עדות" ולא ידעתי איפה זה "מזרח". מה זה אומר עלינו, שאנו מעדות המזרח? זה טוב או רע? לקח זמן עד שלמדנו את "שושנת הרוחות", והבנתי שיש אשכנזים שבאו ממערב - מכיוון הים, ואנחנו בנו ממזרח - מהמקום שבו השמש זורחת, ובמזרח נמצאת ארץ המוצא שלי - בבל-עירק. התחלתי לקלוט שהעולים מתחלקים לאשכנזים - שעלו מהמערב, ולעדות המזרח - שבאו ממזרח (שגם קוראים להם "ספרדים", ולא הבנתי מדוע).

באנו מארצות שונות, אך כולנו עם אחד, שהיה אלפים שנה מפוזר ומפורד, ובכל מקום שהוא נדד, אמץ את שפת המקום ותרבותו, ונישואי תערובת בכל מקום גרמו שהיהודים יראו כמו האנשים בארצות המוצא השונות, ולכן יש בינינו אנשים בשלל גוונים. לכל מקום שאליו הגיעו יהודים, שימרו את העברית, כשפת הקודש לתפילות, וחלמו לשוב לארץ הבחירה - לציון. ובארץ אנו פסיפס של עדות שעם השנים הן מנסות להתערות וליצור את הישראליות. ונישואי תערובת בין העדות, הם חזון נפרץ.

ואני כל כך רציתי להיום כמוהם! להימנות ביניהם. מה זה משנה מאיפה באתי? התאכזבתי כשגיליתי שלא נולדתי פה. לא ידעתי עליהם דבר, והם לא ידעו עלינו, מלבד הדברים שראו עינינו. טוב לא נראינו!

בחירה

התבוננתי בהם, וכל מה שיכולתי לאמץ לעצמי מהם - אמצתי. פניתי לאבי, שיקנה לי ויעניק לי מה שכל תלמידה צריכה: תיק מעור וקלמר וצבעים, מחברות וספרים ובגדים נאים, כדי שלא ישימו לב להבדל ביני לביניהם. ומאחר שזו כתה שבה התלמידים טובים ושקדנים, גם אני אלמד ואשקוד ואשיג ציונים טובים מאוד. אחרי שכל אחר-הצהריים עזרתי לאמא לטפל בילדים, לשטוף את הרצפה ואת הכלים, ולעשות קניות ושליחויות, בלילה, כשאחיי ישנו, ישבתי ללמוד ולהכין שיעורים על הרצפה במטבח הקטן לאור עששית... ועל אף הקשיים בבית, הצפיפות והרעש והגעש, לא ויתרתי! התמדתי והתמודדתי ורציתי להוכיח, שגם אני יכולה כמו כולם להצליח! כששמעתי את המשפט: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"! שמחתי... הבנתי שזה אפשרי! לא העושר קובע את ההצלחה, אלא הרצון והמאמץ. הצבתי לי מטרה, ואני אצליח בכל במשימה, אף אם הדרך תהיה ארוכה וקשה.

הם לא ידעו כמה דמותם לי קסמה וכמה רציתי ל"המיר את עדתי" ולגדול חופשייה כמותם. אמצתי את תרבותם, את ערכיהם, ואת כל מה שהתביישתי במוצאי - הסתרתי, או ברחתי, שלא יזהו שאני משם, שבאתי מארץ נכר. רציתי להיוולד כאן, רק שהקדימו את לידתי בשנתיים, על כן לא יכולתי לומר שאני "צברית". עבורי זה היה פספוס, שגרם לי מעדתי לנוס. במקום לומר בגאווה - נולדתי בישראל, התביישתי לומר - נולדתי בבבל, שאותה לא הכרתי כלל, כי את חיי התחלתי כאן בגן.

התאמצתי ללמוד, עבדתי ביום ולמדתי בערבים, כדי לרכוש השכלה וידע ומקצוע, עבדתי והרווחתי והייתי עצמאית. עזרתי להוריי לקנות מקרר, סלון וספריה, ולי שולחן כתיבה וכוננית - חלום שהתגשם!

בריחה

לא שאלתי ולא רציתי לשמוע דבר על איך היה שם בארץ המוצא. רציתי למחוק אותה! חלמתי לגדול כמו חבריי לכתה - במשפחה קטנה וחמה, ורציתי להרגיש חופשייה ולא נושאת בעול ויחד עם אמי לסבול. רציתי שיהיה לי זמן ללמוד ולא לבזבז זמן על חובות שעלי כתפיי מוטלות. רציתי גם חופש לצאת עם חבר, מבלי שאחי יהיה לי ל"שוטר" ולא לגדול על-פי המסורת שהייתה בגלות, שכל כבודה של הבת בבית פנימה. רציתי להיות ישראלית! ללכת לפעולות ב"נוער העובד", לחוות "אש לילה", למרות שזה מפחיד! לצאת למסעות ול"מחנות קיץ" ול"מחנות עבודה", לרקוד "ריקודי עם" ולהרגיש משוחררת מהכבלים שקושרים אותי לביתי, כאילו בכל יציאה ממנו, אני מבצעת איזה פשע! אחי לקח על עצמו את מקומו של אבי, שרוב השבוע נעדר, ונהג בי ובאחותי, כמו שנוהגים בבנות בארץ שבה נולדתי (שנאתי אותה ואת תרבותה!). לא רציתי לגדול כמו בכפר ערבי. פה זה אחרת, ואני רוצה להיות משוחררת! להיות כמו כולן ולא להישאר "שם"! רציתי שיהיה לי מה שיש לכולן!

ככל שהשגתי יותר, הרגשתי שהזרות והמוזרות, שבה ראיתי את עצמי, הולכות ומטשטשות, הולכות ונמוגות ונעלמות (למרות שבפנים לא שכחתי את כל הקשיים). עבדתי קשה כדי להידמות - עטיתי מסכות, כדי להצטייר יותר טוב. רציתי להתערות, חשבתי שעצם זה, שמאכל זה או אחר, מזוהה עם העדה, עלי לומר - "לא, תודה"! העדפתי מרק עוף מימי עם שקדים, ומאכלי העדה - לא נכללו אצלי בתפריט. ויתרתי, כי באמת האמנתי שאם זה שלנו, זה חייב להיות פחות טעים. מעולם לא נתתי לאיש מהאוכל של אמי לטעום, ולא העזתי בו להתגאות!

השיבה

אחרי שהגשמתי כל זאת, הבנתי שעשיתי הכל, ואני לא שווה פחות. הגיע הזמן "להסיר את המסכות" - "לצאת מהארון", שיקבלו אותי כמי שאני, מבלי שאתבייש בעצמי, במשפחתי או במוצאי. מה חשוב איפה נולדתי?! אני ישראלית! וזו לא בושה שנולדתי שם בעירק. עברתי "כור היתוך", ספגתי את כל הטוב, ואני לא שונה ולא נחותה ואני לא צריכה לחשוש... מה יקרה אם ידעו מאיפה באתי? ובאותן שנים רובנו היינו עולים שנולדנו בארץ אחרת, שהגענו לארץ מולדת, והיו בינינו בני הדור הראשון, שנולד בציון, במדינת ישראל, שידע פדות, ולא ידע גלות ושעבוד ושואה ורדיפות...

פתאום משהו הבריק, הרי לא באתי מריק! אני מגלה שהעקירה שלי מהעדה הייתה כל כך חזקה, שלא ידעתי דבר על השורשים, על העדה, על החיים בגולה, שממנה אני עולה! הגיע הזמן לחזור במנהרת הזמן, להביט לאחור וללמוד, על כל מה שלא רציתי לדעת, על מה שהיה, ועל מה שהשתנה, ועל השושלת שאני חלק ממנה. גיליתי שמהעדה שממנה ברחתי - העבר נעדר!!! ואני חייבת לחפור יותר עמוק, כדי לגלות עוד. התחלתי לשוחח עם אנשים שיודעים יותר ממני, כי בעוונותיי הרבים, התביישתי בה! לא כבדתי אותה כלל וברחתי ממנה, כמו לא נולדתי בה, ולא ידעתי את כל הטוב, שהיא הביאה עמה ועשתה פה למען עצמה ולמען עמה.

הגילויים

נחשפו בפני חומרים רבים, שכילדה לא ידעתי על קיומם, חלקם נוצרו במהלך השנים במדינה שבה אנו חיים. גיליתי שיש ספרים של כמה פרופסורים כמו פרופ' שמואל מורה ופרופ' קזז ופרופ' סומך ופרופ' סמי סמוחה (בן דוד של אבי) ובן פורת ושלמה הלל, שכתבו על היהודים בעירק ועל אופן העלייה לישראל, שלא ידעתי הרבה עליה. וסופרים עולים ילידי בבל, שהידועים מביניהם הם אלי עמיר וסמי מיכאל, ועוד רבים שהחלו לאחרונה לחשוף את סיפור חייהם, שכתבו על החיים שם ופה. והמשוררים - האחים חקק - הרצל ובלפור, שנולדו יחד עם המדינה, שהיו יושבי ראש אגודת הסופרים, שכתבו שירים נפלאים בלשון עשירה מהמקורות וסיפרו על כל הקורות אותם פה במדינה. ויכולתי לחוש הזדהות, ויכולתי להבין, שיחד עברנו אותה מסכת חיים. גם התוכנית של "מספרים סיפורים עם יוסי אלפי", ששם את כל האמת על השולחן ודיבר וסיפר על הכל מבלי לצנזר, וראיין בהומור ובחן אנשים מהגלויות השונות וגילינו עליהן הרבה דברים שלא היו ידועים. הוא גם כתב וספר וראיין על המעברות, וזה גרם לי להרגיש שהוא עלי מדבר, שגם אני הייתי שם... התחלתי להרגיש נוח להזדהות, עם אותם אנשים שחשתי כמותם...

קראתי גם בספרים שכתבו סופרים ילידי עירק על אורח החיים שם, ועל "הפרהוד", שלא ידעתי עליו כלום, ועל מעמד האישה ועל התנועה הציונות ועל העלייה הבלתי לגלית, ועל ההוצאות להורג של פעילים ציוניים שפיק עדס, ויוסף בצרי ושלום צ'אלח, שהוצאו להורג באשמת ריגול ציונית. ו"על מבצע עזרא ונחמיה", שבזכותו עלינו ארצה במטוסים לקפריסין ומשם ללוד (שבין מארגניו היו שלמה הלל ומרדכי בן פורת), ופרופ' אמנון שעשוע - חוקר בכיר בבית הספר להנדסה ומדעי המחשב מייסד חברת מוביליי. ועיתונאים כמו רוני דניאל ז"ל וכרמלה מנשה, ונסים משעל וצבי סלטון וירון אברהם וספי עובדיה והרמטכ"ל (משה לוי) ומפקד חיל אוויר - אמיר אשל (אביו ממוצא עירקי ואמו ילידת הארץ ממוצא רוסי). אני לא אמנה את חברי הכנסת והשרים ששרתו בכנסת ובממשלת ישראל מהקמתה ועד היום, שרובם עשו עבודה יפה ומבורכת. אודה, שלא ידעתי את מוצאם של רבים מהאנשים המפורסמים האלה, כי כל מי שהשכיל, היה קשה לגלות את מוצאו על-פי סממנים חיצוניים (במקרה גיליתי שרן כהן הוא בן העדה וכתב ספר בשם "סעיד", שזה שמו בערבית).

רובם צמחו ממשפחות גדולות שאבי המשפחה ירד מגדולתו פה בארץ והבנים היו צריכים לקחת את המושכות, לעבוד וגם ללמוד, לעזור להורים וגם להגיע להישגים ולשנות את פני החיים. המשכתי לגלות ולהתקרב למשוררות, בניהן שלומית כהן אסיף, אמירה הס ואחרות ולסופרת ציונית פאטל קופרווסר, שהפכה לחברתי הטובה, אחרי שקראתי את ספרה "התמונות שעל הקיר", שתורגם גם לערבית ולקורדית. שליטתה בערבית, כמי ששרתה במודיעין, אפשרה לה לקרוא חומרים בערבית, והיא חקרה וגילתה אמיתות על חיי הנשים מאמצע המאה השמונה עשרה. היא עשתה זאת מתוך געגועים להוריה ולשורשים, לריחות ולטעמים.

חוץ ממה שגיליתי על פעילותם של האנשים בהווה, למדתי גם על עברה המפואר של גלות בבל. בבבל נולד גם אבי האומה - אברהם - באור כשדים, ומשם הוא קבל את הצו האלוהי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...". חלק לא מבוטל של ההיסטוריה היהודית (בתקופת בתנ"ך) התרחש בבבל. לבבל גלו היהודים אחרי חורבן הבית הראשון (אולי אבות אבותיי נולדו פה בישראל והם נמנים עם גולי בבל!) וממנה יצאה "שיבת ציון" לבנות מחדש את בית המקדש. בה קבורים הנביאים יחזקאל, נחום ויונה שעלו אליהם לרגל יהודים מכל רחבי בבל, ופעילותם של עזרא ונחמיה להשבת הגולים. זו יהדות שכתבה את "התלמוד הבבלי", שהופץ בכל העולם ו"הגאונים" והשו"ת, שתורתם הופצה בכל קהילות ישראל. בבבל הוקמו ישיבות בסורא ובפומדיתא - ששימשו לסירוגין כמרכזי דת, תרבות והנהגה של יהודי בבל וכלל קהילות היהודים.

והייתה שם מוזיקה יהודית והיו זמרות וזמרים ומלחינים ונגנים מוכשרים, והיו בה שרי ממשלה יהודיים ומנהלי בנקים ועובדי רכבת ורבנים גדולים בקיאים בתורה ובספרי הקודש, שכתבו הלכות! והייתה גם דלת העם, של בורים ועמי ארצות. יהודים גרו בשכונות פאר ובשכונות עוני. הקימו בתי ספר פרטיים יהודיים. בית ספר מודרני ראשון של יהודי עירק הוקם בבגדד בשנת 1864 על-ידי "כל ישראל חברים", ובשנת 1886 הוקם בית ספר "אליאנס" לבנות על שם כדורי, שמימן הפילנטרופ - סר אליס (אליהו) כדורי. "כדורי" גם הקים בארץ את בית הספר החקלאי "כדורי" בכפר תבור בשנת 1933 ובו למדו בין היתר יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי, בן עמי פכטר ועוד רבים וטובים (ולפני כן ב-1929 הוא הקים את בית הספר החקלאי בטולכרם - בשומרון). משפחת כדורי נדדה מעירק למומביי ומשם למושבה הבריטית - הונג-קונג, והתעשרה בזכות עסקיה חובקי העולם.

גם משפחת "ששון" שלטה על המסחר בין המזרח הרחוק לבריטניה והתעשרה, ובנתה בכל מקום, שישבו בו יהודים, בתי כנסת, ישיבות, בתי חולים. ששון יחזקאל תרם לקק"ל ובכספים שתרם הקימו בעמק יזרעאל את כפר יחזקאל על שמו. והיו עוד משפחות עשירות מאוד, שגם הן ניהלו מסחר חובק עולם והשקיעו במקומות שונים בעולם.

ונהרות הפרת והחידקל ועצי הדקל והתמרים והדגים הצלויים והקובה, הק'צרי והתבית, הסמבוסק, ה"סביח" (פיתה עם ביצה קשה, חציל מטוגן, סלט ירקות ועוד תוספות), שאוכלים יהודי עירק בארוחת הבוקר בשבת, והסנגולה והסלונה והפלאו ובג'יג' (אורז עם עוף), שאותם הביאו יהודי בבל לישראל וממשיכים אותם לבשל. הקימו פה מאפיות ומסעדות שמגישות אוכל עירקי מעולה, לכל מי שחשקה נפשו ומתגעגע לטעם של בית. גם רבים אחרים מצאו באוכל הזה ניחוח מיוחד.

"מוזאון מורשת יהדות בבל" שאת הקמתו יזם חבר הכנסת לשעבר מרדכי בן פורת, כשכיהן כראש העיר אור יהודה, נבנה בכספי תרומות של יהודים מהארץ ומהתפוצות. הוא נפתח לקהל ב-1988. מוזאון מכובד ומדהים, עם ספריה עשירה שבה יושבים וחוקרים, ובו מוצגים תלבושות, אורח החיים, חפצים, ספרי תורה, כלי הקודש, קמעות, ודגם בית הכנסת וסמטה של בעלי המקצוע - הכל יפה ומרהיב! ויש גם קומה על העלייה והאוהל והצריף, וכל מה שהיה.

ב"מוזאון מורשת יהדות בבל", נערכות הרצאות, ראיונות, השקות ספרים, חלוקות פרסים, הקרנות סרטים והצגות ואף טקסים וימי זיכרון, שבאמצעותם שופכים אור על העשיה של בני העדה ועל תרבותה. התוודעתי לאנשים מופלאים וגיליתי המון דברים חיוביים על העדה החרוצה, שהשתלבה, שלמדה, שנלחמה ועשתה הרבה למענה ולמען המדינה.

רוב הידוּענים מהעדה, גדלו, כמוני, במעברות, או בקיבוצים, רבים מביניהם עשו חייל בצבא והגיעו לדרגות בכירות, ויצאו לעולם הגדול וגילו את יכולותיהם בתחומים רבים וזכו בפרסים. ביניהם גם מספר זוכי פרסי ישראל - כמו מרדכי בן פורת ושלמה הלל. רוב הוריהם לא היו משכילים וחלקם גם אנאלפביתיים, ובראשית דרכם פה היו מאוד עניים, כי הגיעו חסרי כל. הם מודים, שהתביישו בהוריהם, בשפה, במבטא, במשפחות הגדולות, ועברו מצוקות כלכליות רבות, גילו יכולות, התאמצו ללמוד בערבים בבתי ספר אקסטרניים, התקדמו יפה והגיעו לאן שהם רצו. אני מרגישה שיש לי עם מי להזדהות ואני שמחה, שאני יכולה עמם להימנות.

השתלבנו בארץ ואנו חלק מהמדינה ויכולים לתרום למניינה ולבניָנה. ואני מודה שכל הבריחה שלי מהעדה, נועדה להראות לי שאני שווה לכל אזרחית במדינה. אני שמחה, שלמרות שהיה לי קשה והלכתי לבד, רבים מבני עדתי פילסו את דרכם במקביל אלי, וכולנו הגענו להיות חלק במדינה, שאנו אוהבים שנתנה לנו הרבה ערכים. איש לא רוצה לחזור חזרה למה שהיה, כי הפכנו לחלק מ"כור ההיתוך", יחד עם שאר העדות, הגענו להישגים נעלים, ואנו יכולים להתגאות במפעל הציוני, שבו כל אחד תרם לו את חלקו. מחקנו הרבה מצוקות, וכל שמי שיכול - הצליח ובגדול. התערינו ונישאנו עם בני כל העדות, והביאנו דור נפלא של בנים ובנות, שאנו יכולים בהם להתגאות!

למדתי משהו על השורשים, שהיו תלושים ויבשים ולגמרי לא מחוברים, ופתאום הם נשתלים מחדש בקרקע פוריה, והם נקלטים ומעניינים ומכים שורשים. ואני יכולה להרגיש שאני מגולה שפעלה ונגאלה. כל זה אני יכולה להעז לכתוב ולגלות, לא לפני שעברתי איזו דרך ארוכה של בריחה מתוך בחירה, ושָבְתִי חזרה - אל שורשי - חזקה, איתנה, מבוססת, לא מובסת, מבינה. ואני יכולה לקבל את כל מה שאצלנו היה שונה, ולראות שבינתיים הרבה השתנה. הייתי צריכה להבין את הרקע לקרע שגרם לי להיות מנותקת, מרוחקת, כועסת! שבתי מפויסת, עם עלה של זית! מנצחת! את מה שהשארתי בבית, לא באתי לקחת! באתי אורחת! באתי לשאול על כל מה שלא רציתי לדעת. למדתי שיעור, שאותי ניער וגרם לי להעריך יותר את מה שעל הוריי ועל העדה שלי עובר, ולבקש מחילה ולגלות הבנה כלפי ההורים, שנראו בעיניי שונים וזרים ואחרים. לא רציתי לחיות את חייהם, ברחתי מהם, וחיפשתי לי דרך אחרת, שסללתי אותה לעצמי לבד, כשלפני כמה פנסים מבליחים, שהובילו אותי מהחושך אל האור!

וכדאי שנזכור, שמה שעשתה הציונות, שנבטה באירופה, לא נעשה באף מדינה. שם רעיון השיבה ארצה קרם עור וגידים, והעולים הראשונים הגיעו משם עם חזון להקים מדינה. רעיון מטורף... עשו נפלאות, רכשו אדמות, ייבשו ביצות, הקימו יישובים, נלחמו בקדחת ובאויבים, והאמינו שפה תקום מדינת היהודים ופה יחיו את השפה העברית. הם קיבצו יהודים מכל הגלויות ועל הנפלאות שעשו מגיעות להם מיליוני תודות. ועם כל הקשיים, אי-אפשר לא להתגאות!