הארגנטינאים באים

הכנסיה עומלת על קשרים חיצוניים, ובהם עם היהודים. יש להם העתק מדיוק של בית המקדש ולפי אמונתם יש קשר בלתי ניתק אתנו. קיים נתק מוחלט בין הנוצרים האבנגליסטים בארה"ב לבין המורמונים, מלשון חרם בל יעבור. לכנסיה היררכיה מובנת, ובין נושאי התפקידים הבכירים אחראי על קשרי חוץ, אחראי על קשרים עם הסגל הדיפלומטי, וכו׳, ממש כמו משרד החוץ של מדינה.

בניגוד, לדוגמה, לקונסוליה הישראלית שמאז ומתמיד הזניחה ולא טיפחה והידקה את הקשרים עם נציגי למעלה ממאה אומות המהווים את הקהילה הדיפלומטית בלוס אנג׳לס, רבים אחרים הבינו את הפוטנציאל הטמון בכך ומקפידים מזה שנים רבות על עשיה ברוכה. בין אלו: הליגה נגד השמצה והכנסיה המורמונית.

וכך בוקר בהיר אחד מתקשר אלי לא אחר מאשר "שר החוץ" המקומי של הכנסיה המורמונית ומבקש את עזרתי.

לא עושים חשבונות

מי מייצג את ישראל ואת הקהילה היהודית בלוס אנג׳לס? באופן רשמי אלו יהיו:

1. הקונסוליה הישראלית
2. הפדרציה היהודית
3. ארגון הקהילה הישראלית-אמריקנית.

הקונסוליה היא גוף ממשלתי רשמי, אך אין בידה אפילו רשימת קשר מעודכנת לכל היהודים והישראלים החיים כאן. אם חס וחלילה יקרה אסון רבתי, אין בידי הקונסוליה הנתונים הדרושים. גם ביומיום, אין מספרים מבוססים - כמה ישראלים וכמה יהודים יש בלוס אנג׳לס: עשרות אלפים או מאות אלפים. נהוג להגיד ארבע מאות אלף ישראלים, שש מאות אלף יהודים, מיליון בסך.

הפדרציה היהודית היא גוף הממוקד בהר הכסף עליו היא יושבת, ועניינה הוא בעיקר קיום המנגנון של כל העובדים המשתכרים עשרות מיליוני דולרים, כמו גם משלחות לארץ ושמירת הקשר עם התורמים הממשיכים להזרים את הכסף הנחוץ למכונה להמשיך להסתובב במקום.

יותר מכל, הפדרציה הפכה לסוכנות נסיעות, ואכן המשלחות שהיא מוציאה ארצה מרשימות ביותר. אך מעבר להזנת שפע תעסוקות להנאת התורמים הגדולים, הנתק מהשטח כה גדול, שלפני שנים לא רבות הפדרציה נאלצה לצאת ממגדל השנהב לבתי הכנסת, כי היא הרגישה את הבוז ושאט הנפש כלפיה. אחרת היא פשוט לא הייתה טורחת.

כך נשאר ארגון הישראלים שנפרדו מישראל ולא יחזרו אליה גם לא אחר מותם. ילדיהם ונכדיהם נולדו וגדלו כאן ואינם דוברים או קוראים וכותבים עברית, ומי יעלה על קבריהם לאחר שהם ילכו לעולמם? ירדו מהארץ לצמיתות, והם "ישראלים-אמריקנים" או שמא "אמריקנים-ישראלים".

צמח לו אותו ארגון בחסות הכסף של האידלסונים, וחגים שם מסביב כל מי שמעניין אותו בעיקר כסף, כוח ואגו. כשצריך להלחם לדוגמה בשונאי ישראל, מה עושים? יום של הפנינג! מחלקים דפים צבעוניים עליהם מודפס "צו 8", העיקר שכולנו נרגיש טוב ונקרא מאמרים ונשמע הרצאות בעוד תנועת החרם עולה ופורצת, מתחזקת ומשתלטת על כל חלקה טובה.

בעולם קצת יותר מושלם, היו הקונסוליה, ארגון הגג היהודי וארגון העל הישראלי משלבים כוחות וקשובים לנעשה בשטח. אך כשזקנים וניצולי שואה וחינוך יהודי וטיפול בנזקקים מהם והלאה, מה נשאר? טיולים וארועים נוצצים, קלאב מיוחד של מקורבים, וכל השאר כאילו לא קיימים - נמחקו ואינם.

בעולם קצת יותר נכון, העיקר הוא העשיה למען הכלל, לא החגיגה העיוורת סביב אור מסנוור ומי יקבל את הקרדיט. בעולמנו בעיר המלאכים, הטפל גבר על העיקר, והתהפכו היוצרות. אך כשמישהו שאינו יהודי פונה ומבקש עזרה, שוכחים את משחקי הכח והפוליטיקה ואת כל כשלי המערכת הממוסדת, ושואלים: "איך אפשר לעזור".

הפניה

הבקשה הגיעה מהכנסיה המורמונית: "אני פונה בשל הבקשה המעולה מהקונסול הכללי של ארגנטינה, השגריר ראובן קארו. כדיפלומט, השגריר רוצה לחשוף ניצולי התקפה על בית כנסת בארגנטינה ב-1994. אלו שלושים עבודות מעוררות השראה, מכובדות ומאד מרגשות.

מהלך הכרותנו, הצגתי את השגריר לרב שרמן מסיני טמפל, ובית הכנסת שקל להציג את התערוכה של 30 העבודות. זה נראה מאוד מבטיח, אך בשל סיבה זו או אחרת, התערוכה בוטלה. לפיכך, אנחנו מנסים לעזור לשגריר למצוא מקום חדש לתערוכה. "השגריר כבר פנה למוזאון הסובלנות במרכז שמעון ויזנטל בשדרות פיקו, אך העלות הכרוכה בכך הייתה כה גבוהה להציג את התמונות, שלשגריר פשוט אין את התקציב המתאים (הרב קופר ביקש 12,000 דולר "לכיסוי הוצאות"). לפיכך, אני פונה אליך במקרה שיש לך הצעה אחרת".

כך בקשתו של נוצרי-מורמוני ליהודי-ישראלי, בכדי להציג תערוכה הנוגעת במישרין לישראל ולעם היהודי. טוב שיש כאלו הדואגים לנו, גם אם אצלנו הדבר לא בדיוק בסדר העדיפות.

(נזכיר, יש קונסוליה, יש פדרציה, ויש את ועד הישראלים-אמריקנים או אמריקנים-ישראלים, ולכל אחד משלושת הגופים אמצעים ותקציבים וכוח אדם למכביר, אבל גם אגו ותחרות וחשיבה של ראש קטן של מה-יוצא-לי-מזה. אז לעזאזל אם זה קשור לישראל וליהודים, ואנחנו מראים לעולם, כשמישהו כבר מנסה לעשות משהו עבורנו, עד כמה אנחנו, אולי, נעשה לו טובה...).

כשהנוצרים פונים אלינו עלינו להתייצב. תמיד זה הפוך - אנחנו אלו שפונים אליהם לתמוך בנו, לארגן ארועים בשבילנו, להופיע לצעדות תמיכה ולהפגנות נגד, לגייס כספים, להשתתף במסיבות עתונים ולהפיץ מידע אמת ולא שקרי ולהמשיך להגיע בהמוניהם ארצה. כשקורה באופן חריג ביותר שהם מבקשים (וודאי כשהמדובר במשהו עבורנו), עלינו להתמתח ולהצדיע.

השגריר והעמדה הרשמית

לא הייתה זו הפניה מהנוצרים, כי אם גישתו של השגריר שדירבנה אותי למעשה. כבר בשיחתנו הראשונה השגריר הציג את המתים והפצועים "כארגנטינאים". הוא חזר ואמר, "זו הייתה מתקפה על ארגנטינה (ורק במקרה מרבית האנשים היו יהודים)". אולי חשב שאיני יודע או שאיני זוכר את שקרה לפני כשלושים שנים. אך אני ידעתי שזו לא הייתה מתקפה על ארגנטינה סתם כך. זו הייתה מתקפה מאוד ממוקדת על עמיה - הקהילה היהודית בארגנטינה ב-18 ביולי 1994, כשמכונית תופת התפוצצה בבנין עמיה. 85 נהרגו ולמעלה מ-300 נפצעו. שנתיים וחצי קודם לכן הייתה מתקפה על שגרירות ישראל שם.

בשביל השגריר זו הייתה מתקפה על ארגנטינה. זו אותה ארגנטינה בה יש אנטישמיות. זו אותה ארגנטינה שנתנה מפלט לנאצים. וזו הארגנטינה שמוצאת בלבה היום את העוז להתייצב בפומבי לצדנו ולהתייצב נגד אירן (שגם רצחה ב-2015 את התובע המיוחד שחקר את אירוע הטרור). עבור השגריר, כולנו עם אחד, כי אם מאפשרים מתקפה נגד היהודים, מחר זה יהיה נגד הקתולים ומחרתיים נגד קבוצה אחרת.

תובנות שהארגנטינאים הגיעו אליהן מהלך כהונתו של הנשיא טראמפ, ואולי הם לא מודעים לכך שמחוגי השעון זזו קדימה, ואנחנו זזנו אחורה, כי עכשיו אסור יותר להגדיר מיהו טרוריסט, ואסור להרגיז את אירן, ותמיכה כה גלויה וישירה בישראל יכולה רק להזיק למחזיק בדעות כה רדיקליות.

אין המדובר בפקיד זוטר, כי אם בנציג רשמי של מדינתו הנושא במשרה בכירה, וששרת כבר בדרגת שגריר, ומן הסתם יודע מה מותר ומה אסור ומתי הוא יכול להתבטא בפומבי בצורה כה נחרצת ובלתי מתפשרת.

אני חייב לציין שהתרגשתי עד מאד, ואכן מיד מצאנו מקום חלופי, התואם את התערוכה והמעמד, כמו גם מתנדבים ותקציב. אך כל הזמן התנגנה במוחי המחשבה המציקה, איפה הממסד? מדוע אנשיו מדירים רגליהם? מדוע הם לא חוד החנית, אלו הדואגים לכל הפרטים, אלו היוזמים והפועלים (אני נאיבי מדי).

התערוכה

צלמת ארגנטינאית מאוד מפורסמת, אלסנדרה לופז, צילמה את הניצולים. הפורטרטים שלהם הם עדות של עדות, והתערוכה נוצרה להמשיך לעד את קולם של הניצולים מאותו אירוע תופת. התערוכה מגלמת בתוכה את המילים, הצעקה וחלוף הזמן - 27 שנים. בתערוכה 26 תמונות שהודפסו על עיתונים מאותה תקופה של מתקפת הטרור. לכל תמונה שם הניצול ו-QR שדרכו ניתן לראות וידאו עם יותר אינפורמציה על אותו ניצול. בנוסף יש שש תמונות של חוליו מנג׳ובסקי, אחד הראשונים שהגיע למקום הפיגוע. התערוכה הוצגה עד כה בניו-יורק ובשיקגו, ואחרי לוס אנג׳לס היא תסיים את הסיור בארה"ב בוושינגטון די סי.

לכבוד התערוכה בלוס אנג׳לס, שגריר ארגנטינה בארה"ב יגיע לעיר. ואני תמה: מתי יגיע שגריר ישראל בארה"ב ללוס אנג׳לס. אולי לכבוד התערוכה שהיא שלנו (העם היהודי) ועבורנו? האם זה לא חשוב מספיק עבורנו? למה זה חשוב רק לארגנטינאים, הלא מתקפת הטרור הייתה נגד יהודים בגלל שהם יהודים?

סיום דבר

הפדרציה הפרסית יהודית אמריקנית מיד העמידה לרשות התערוכה הנודדת את מכלול הפדרציה - ארבעה בניינים הצמודים זה לזה והכוללים שני אולמות ארועים ושני בתי כנסת. אך כיוון שהקונסוליה חיפשה גלריה אליה אנשים יוכלו לבוא ולצאת מהלך התצוגה, נמצא מקום אחר.

דבר אחד למדתי - כשמישהו עושה משהו עבורנו, עלינו לדעת להגיד תודה ולעזור ככל האפשר. כל השאר חייב להעלם, ועלינו להתרכז בעיקר, כי העיקר כה נדיר.