ישראל והרצועה - העשור הראשון

על מלאכת עשיית הספר

בשנת 2021, יצא לאור ספרו של פרופ' ארנון גולן "ישראל והרצועה" החוקר את גלגוליה של הרצועה בעשור הראשון למדינה. הספר מכיל כ-350 עמודים, מחולק לשמונה פרקים עיקריים וכולל רשימת מקורות מגוונת, מפתח נושאים, מקומות ואישים. שמות הפרקים מעידים על הנושאים שנחקרו: מלחמה ורצועה-החזית המצרית; שביתת נשק ופשרת שעה; ספר עזה, מרס 1950-אוקטובר 1956; רצועת עזה והתפתחותה היישובית 1950-1956; מפשרת שעה "לחץ שחור" - מרס 1950 - פברואר 1955; מחץ שחור לקדש: מרס 1955-1956; מלחמת סיני וכינון הממשל הצבאי הראשון ברצועה; והפרק השמיני הנקרא: מה לעשות ומה נעשה ברצועה.

בהקדמה נזכר פרופ' גולן בקיץ 1974 שהיה חייל בפלוגת מסלול שזה עתה סיימה את קורס הצניחה, והתמקמה בלב מחנה הפליטים ג'בליה. גולן חזר לרצועה כחייל מילואים לאורך שנות המלחמה והמבצעים שליוו את הרצועה. בהקדמה מסביר החוקר: "הספר שנכתב מנקודת מבטו של חוקר ישראלי אינו מתיימר להיות מחקר מכונן של ההיסטוריה של רצועת עזה... הספר הוא מחקר גאוגרפי-היסטורי ועוסק בעיקר בהתהוות מערכת היחסים בין מדינת ישראל לרצועה, בתהליכים שעיצבו את רצועת עזה וספר עזה בעשור המדובר...".

גולן אף חושף את מקורותיו ומחמיא בהזדמנות לעובדי הארכיונים האלמונים בארץ ובחו"ל שסיפקו לו את חומר הגלם למחקר. "...כמו למשל ארכיון צה"ל, ארכיון התק"מ, ארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ארכיונו הפרטי של צבי אל-פלג ז"ל, ואחרים. גולן מדווח שעיקרו של הספר נכתב בשנת השבתון שלו 2018 - 2019 עת שהה כאורח במרכז ללימודי ישראל, באוניברסיטת בינגהמטון במדינת ניו-יורק.

לסיום קטע זה נביא כמה משפטים שנרשמו בעטיפתו האחורית של הספר: "במהלך של כעשור התקבעה הרצועה כמרחב צפוף שמרבית תושביו פליטים חסרי כל הנתונים לחסדי אונרא ובספר עזה קם מערך יהודי יישובי שלמרות שקיומו לא היה חף מבעיות, היה הישג מרשים של האסטרטגיה ההתיישבותית הישראלית".

"ספר עזה" - מושג מחקרי חדש

במסגרת זו לא נוכל לנתח כל פרק ופרק. נפסח אם כן על הפרק הראשון והשני וננסה להבין כיצד תופס החוקר בגישתו הגאוגרפית-היסטורית את התפתחות "ספר עזה" בשנים 1956-1950 והאם שימוש במינוח החדש אכן יכול להסביר את האירועים וההתפתחות היישובית בשטח הישראלי לאורך הרצועה. החל מעמ' 78 תחת הסעיף התהוותו של אזור א: ספר עזה, שיקום והתיישבות, מבליט החוקר את העשייה הישראלית מיד מרדכי ועד נירים שבדרום שהקימה 14 קיבוצים. האלמנטים היו - הרחבת מערכת המים, חידוש מערכת החקלאות באמצעות כלים חדישים שסופקו על-ידי המחלקה להתיישבות, החלפת הגוף "ועדת הנגב" שפעל בעת המלחמה בגוף חדש שנקרא "מפעל הנגב" ובראשו עמד מתתיהו כהנוביץ', מבכירי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות ועליה נמנו גם מומחים בענפי החקלאות השונים, בייעור ובהשקיה ובמיכון חקלאי.

אלמנט חשוב בהתהוות הספר הייתה "מדיניות פיזור האוכלוסין" שאומצה על-ידי כל המוסדות המיישבים שביקשה להקים כ-20 יישובים חדשים במרחב לאורך הרצועה. במג'דל נותרו מאות ערבים שנתנו לא פעם מקלט וסיוע למסתננים והוחלט לאחר התלבטות לרכזם ברובע מיוחד ולאכלס במהירות את העיר בעולים חדשים. במקביל להתהוות הספר היהודי בוחן החוקר את התהוותו של אזור ב': רצועת עזה. וכך קובע החוקר: עזה הפכה לחלק מתחומה של המדינה הערבית שלא קמה והכילה עשרות אלפי פליטים ללא מגורים ומזון. הרצועה נותרה בשליטה מצרית אשר שליטיה לא מוכנים היו למוסרה לישראל בלא שיקבלו תמורה טריטוריאלית גדולה בנגב.

אירגוני האו"ם ואירגוני צדקה אחרים דאגו לספק את המזון והצרכים הבסיסיים על-פי פתקי הפליטים שחולקו להם. "הסכם פשרת השעה" קיבע את גבולותיה חדשים של הרצועה - כלומר הפעולות היו על בסיס צבאי-מקומי בהתאם להסכם שביתת הנשק. המצוקה שהתפתחה שם עם השנים, הפכה להיות לאחד ממוקדיו המרכזיים של הסכסוך שהביא ליצירתה. החוקר מציג את שני אזורי הספר החדשים שנוצרו לאחר המלחמה ומדגיש את ההבדלים - ספר עזה הישראלי הפך לשטח התיישבות וניצול הקרקעות שנעזבו ואילו ספר רצועת עזה הפך בתוקף הנסיבות המדיניות לאזור בו התרכזו מאות אלפי פליטים שעבורם הוקמו מחנות ולא התרחשה בו כל בנייה או פיתוח חקלאי.

המרחב הכפרי

התפתחות המרחב הכפרי (בשנים 51-50): מרבית הקרקע שננטשה על-ידי הפליטים, כ-700 אלף דונם, הוחכרה לחקלאים ישראלים בכל צורות ההתיישבות שקמה מול הרצועה. בשנים הראשונות ליוו קשיים כלכליים וחברתיים ומושבים וקיבוצים התפרקו ושטחם נמסר למסגרות ארגוניות אחרות. כך למשל אירע בקיבוץ נווה יאיר, קיבוץ צור מעון, ואחרים. על-אף משברים אידאולוגיים ("סנהאיזם") קמו עד קיץ 1951 27 קיבוצים לאורך הרצועה והיוו צלע אחת "מהספר העזתי".

לאור הפעילות שהתרחשה בנח"ל עוז, התברר שהיישובים בספר זה, ברובם מייסוד הנח"ל, יעסקו במקביל בחקלאות ובביטחון שוטף. כך למשל בנח"ל עוז, עד לאזרוחה, הרגו החילים כחמישים מסתננים ונתפסו מאות רבות של ראשי צאן ובקר. החוקר מסביר שפריסת המושבים ויותר מאוחר עיירות הפיתוח בנגב רחוק יותר מהגבול - נבעה על-פי משנתו של מי שהיה אז יו"ר מחלקת ההתיישבות בסוכנות לוי אשכול.

הוא קבע כי משום האימון הצבאי החלקי של התושבים, מחוסר ניסיונם בחקלאות ומהמבנה הפיסי של המושב (או העיירה) הנמתח ונפרס לאורך - יקשה להגן עליו מפני מסתננים ולקיים חיי חברה. החוקר סבר שבמציאות, פריסה זו (מושבים ועיירות בעורף) הוכיחה עצמה מבחינה ביטחונית. עובדה כי הפגיעות בנפש ותופעת ההסתננות במושבים ובעיירות היו רבות וכואבות.

גורמים נוספים למחלוקות חברתיות ופוליטיות בספר הישראלי

יותר ממחצית המפרנסים במושבים הועסקו "בעבודות חוץ" בהם השכר היה נמוך, לא ניתן היה לפתח כישורים חקלאיים ובנוסף לעומס הביטחוני כמעט שלא התפתחו יחסי חברה ותרבות. בשנים 1950 - 1951 קמו ארבע מועצות אזוריות חדשות שמתפקידן היה לספק עורף כלכלי-ביטחוני-חינוכי ליישובים החדשים. כך קמו המועצות חוף אשקלון, שער הנגב, עזתה וחבל מעון. הממשלה העבירה קצת מסמכויותיה למועצות אולם תכנון יישובים חדשים והמשך הפריסה ב"ספר הנגב" נעשה במרכז ועל-פי התוכנית "יישובה של הארץ".

עד 1956 קמו עוד קיבוצים ומושבים, בדרך כלל על-פי מפתח מפלגתי אך ספר הנגב נותר מרוחק וחשוף לפגיעות המסתננים. בעייתו המרכזית של "הספר החדש" הייתה תעסוקה והממשלה התעקשה (1950) בניגוד לעמדת המועצה האזורית שער הנגב להקים מעברה בשם "גבים-דורות" שבעתיד תשמש את הקמת המרכז העירוני - שדרות. באפריל 1951 החלו בהקמתה והתכוונו לשכן בה 250 משפחות ולספק להן תעסוקה יזומה וכשכירים בקיבוצים. היה זה צעד מרחיק לכת ולכן התיישבו במקום רק 70 משפחות שעסקו בהקמת תשתיות באזור.

"מפעל הנגב" שמרכזו היה בבאר שבע התייחס אל המעברות הנוספות שקמו, נתיבות ובאתר מבטחים, כאל יישובים חקלאיים בעתיד והחל בהדרכתם המקצועית. כאן לא ציין החוקר כי התושבים חשו "שכופים" עליהם את צורת החיים המתאימה לקיבוצים. רבים עזבו ורבים סבלו מיחס מתנשא לעיתים מצד המדריכים והשכנים היותר מבוססים. הרצון לבנות מרחב כפרי עורפי לקו יישובי הגבול בספר עזה חסר היה מקורות פרנסה, תשתיות, תעשיה, מבני מגורים ומערכת חינוך ובריאות שתקל עליהם להשתרש כקו שני.

מאל מג'דל לאשקלון

גולן מתאר עד התפתחותה של אשקלון מהתקופה הראשונה שלאחר המלחמה ועד מבצע סיני כעיר המשרתת את הספר החדש שלאורך גבול הרצועה. בין 49 - 52 הועברו ערביי מג'דל לעזה, ירדן, וחלקם לעיר רמלה כממשיכים לייצר אריגים. משה דיין ויגאל אלון סברו שיש להעבירם במהירות כי מסתננים מוצאים אצלם מקלט. במג'דל הוקמה מעברה ששוכנה בבתי הערבים אך חסרה הייתה תשתיות ותעסוקה. המפעל היחיד שהוקם בעיר הסמוכה, אשקלון היה "יובל גד" לייצור צינורות השקיה.

אולם, העיר לא רק שירתה את הספר במלוא התנופה. בתוכה פרצו המאבקים פוליטיים פנימיים שייצגו את המצב הפוליטי המתוח באותן שנים בין מפא"י למפלגות האופוזיציה והעולים החדשים. המתח הגיע לשיאו שעה ששכונת "אפרידר" נבנתה כעיר גנים עבור אוכלוסייה "אריסטוקראטית" עובדה שהביאה את המתח במועצת העיר החדשה לשיאו. לבסוף אוחדו מג'דל, אשקלון ואפרידר לעיר אחת שמספר תושביה עלה על 13 אלף מתוכם מיעוט שבמיעוט משפחות ערביות.

המדינה העבירה לאשקלון משרדים רבים שנועדו לתת תשובות לצרכי תושבי הספר אך מתברר ממחקרו של גולן כי המועצות האזוריות שהונהגו בידי התושבים הוותיקים בספר, המשיכו לשמש עורף מינהלי-תכנוני-חינוכי-תרבותי לספר החדש ובמקרים רבים אף חששו מהתחזקות הערים החדשות שהחלו לקום בתחומם, אשקלון, שדרות ואופקים.

ראשיתן של העיירות שהיו לעורף עבור הספר

הצורך בהקמת מרכזים עירוניים עבור יישובי הספר הביא את המערכת התכנונית לדון בהקמת שדרות ונתיבות. אולם, דווקא באותו זמן, המדינה העדיפה לבנות בבאר שבע ובמג'דל. לחץ העולים החדשים גבר ובשנת 1951 הוקמה במקום מעברה ובהמשך נבנתה כמרכז עירוני בשם שדרות והוכרזה כעיר בשנת 1966. בקיץ 1952 התקיים דיון ברחובות בהשתתפות הוועדה המקומית לבנייה ולתכנון ערים באזור לאזור הגלילי מחוז עזה.

מהדיון עלה כי מערכת התכנון הישראלית התייחסה לספר עזה כמחולק לשני מרחבים נפרדים - הדרומי ששם אמורה לקום במקום מעברת גבים-דורות עיירה בשם שדרות לשמש מרכז עירוני, והצפוני, שמגדל-אשקלון הלכה והתפתחה כמרכזו העירוני. עוד הוברר מהקביעות של הוועדה כי ספר עזה במחצית שנות החמישים לא נתפס על-ידי מערכת התכנון כישות מרחבית-אזרחית אלא בעיקר כבעיה ביטחונית-צבאית, ותכנון המערכת האזרחית שבתחומו נעשה במנותק ממנה. בדומה אירע תהליך דומה בעת הקמת מעברת "עזתה" שהייתה בשנת 1957 למרכז בשם "נתיבות" והוכרזה כעיר בשנת 2000. הקמתן של העיירות לווה במתחים רבים בין המועצות האזוריות לערי הפיתוח ובין תושביו הוותיקים של ספר עזה לבין העולים החדשים. כותב גולן:

"הזלזול בעולים בעיקר אלה שהגיעו מצפון אפריקה, בתרבותם, בכישוריהם וביכולתם מחד-גיסא, ושל ההכרה שקליטתם ושילובם בכלכלה, בחברה ובתרבות הישראלית היא משימה לאומית מאידך-גיסא, עיצבו את גישתם של ראשי המועצות האזוריות ושל בני ההתיישבות הוותיקה בכלל כלפי תושבי העיירות ומושבי העולים". בהמשך סוקר המחבר את רצועת עזה והתפתחותה היישובית, את השפעת גלי ההסתננות שהפכו ללוחמה זעירה, את פעולות התגמול הגדולות, את אירועי הקרבות העיקריים בעת מלחמת סיני וכינון הממשל הצבאי הראשון. יתר על כן גולן מקדיש פרק שלם שעיקרו הוא בחינה פוליטית על הוויכוח הפנימי בישראל מה לעשות ברצועה ואיך לנהלה וזאת עד סיום הממשל הצבאי הישראלי הראשון ברצועה.

דברי סיום של פרופ' גולן

החוקר שבעקבות הקרבות הלך והתפתח סביב הרצועה ספר עזה על בסיס מערכת התיישבות דלילה, שהוקמה בנגב הצפוני והמערבי במהלך שנות הארבעים. ספר עזה זה התבסס על השטחים שרובם הופקעו מידי בעליהם הערבים שנעקרו מהם בימי המלחמה. ספר זה כלל מערכת יישובית ענפה של קיבוצים ומושבים ושלושה יישובים עירוניים. וכאן באה קביעה מעניינת וחדשנית של החוקר: למרות ההבדלים האתניים-לאומיים, הכלכליים-מרחביים בין שני חבלי ארץ זו, ולמרות קו הגבול הצבאי-מדיני, קו של לחימה ואיבה שהפריד בינם - הפכו שני האזורים לאחד. כלומר הרצועה וספר עזה עקב מאבק יומיומי מר ועקוב מדם נוצר קשר בל יינתק כאשר האזור הפך לאחד ממוקדיו העיקריים של הסכסוך הערבי-ישראלי עד עצם ימינו אלו.

ספר עזה הלך והתפתח במהירות בתקופה שבין מלחמת העצמאות לפרוץ מלחמת סיני, הוקמו היישובים (מושבים, קיבוצים ושלוש ערים) אך קשיים של ביטחון, תעסוקה חסרה ותשתיות לקויות גרמו לעזיבת מאות משפחות. במקביל ברצועה התרכזו מאות אלפי פליטים שלא האו"ם ולא מצריים רצו ויכלו להתמודד עם יישובם מחדש ומחנות הפליטים הפכו לקיני איבה ושנאה והסתננות לישראל. כותב גולן: "רצועת עזה נוצרה במציאות של תקופת חירום מלחמתית ששררה בין 1947 - 1949. כיננו של ספר עזה היה תולדה של יצירת הרצועה חלק מהאסטרטגיה היישובית מורשת ימי המנדט, שראתה בהתיישבות אמצעי מרכזי בכינון השליטה הישראלית במרחב המדינה. רצועת עזה הייתה תוצר לוואי מרחבי של הקמת מדינת ישראל כמו גם של אסונם של הפלשתינים ("הנכבה"). גולן מאמין ששני החלקים יוותרו צמודים וכל פתרון עתידי במרחב זה יכלול את הספר היהודי ברצועה ואת הרצועה עצמה.

ניתן לומר כי המחקר הוכיח שבמרחב הנגב הצפוני והמערבי שנוצר לאחר מלחמת העצמאות בצד הישראלי, התהווה אזור הניתן להגדירו כ"ספר עזה" וזאת מהיבטים רבים והחשובים ביניהם: התיישבותי-ביטחוני/מדיני-וחברתי. נכון גם יהיה לומר שחלקן של המועצות האזוריות בעורף "ספר זה", בעיצובו, והרחבת פרטי התהוותו באמצעות מידע ישיר מהמתיישבים ומארכיוניהם, היה גדול מהמתואר וזאת ניתן יהיה להשלים במחקר הבא.