"המצלמה כשחקנית הראשית"

ספק אם כשהנריק איבסן כתב את מחזהו הנודע "הדה גאבלר" ב-1891, הוא העלה בדעתו שלימים יעובד רעיונו למיצג תיאטרלי כשהשחקנית הראשית בו תגולם על-ידי מצלמה. זה מה שהטריד את מנוחתי כשצפיתי בהפקה החדשה הקרויה "הדה" ב"קאמרי" של ענק המחזאים הנורווגים, כשמטבע הדברים דמויותיו הן תבנית נוף ההולדת - עצורים, קפואים, זרים. בישראל הים תיכונית של 2022 לפיגורות יש צורך בערך מוסף. כך גם הבינה דפנה רובינשטיין, שעיבדה את היצירה לימינו אנו, והרעיפה תועפות של יצרים לוהטים על גיבוריה.

שלל מצלמות אבטחה מרשתות את ביתה של הדה. היא אישה עשירה ומשועממת, בעלה כבר אינו מספק אותה, צרכיה הרגשיים עולים על גדותם, ודומה שאין בנמצא עיסוק שיוכל למלא את שגרתה. על-מנת לכלות את זמנה היא נוהגת להציץ על כל המזדמנים דרך עדשת המצלמות, להתעמר בהם, להוכיח את עליונותה, ולהדגיש את משחקי המניפולציות בהן היא מיטבה להצטיין. לכאורה האישה היפה והקטנה מאחורי בעלה, בפועל היא זו שמסובבת את העולם בכף ידה. פגישה אקראית עם אהובה לשעבר יעורר בה זיקוקים רדומים. סטארט-אפ מהפכני באמתחתו, הוא בדרך לפסגת העושר והתהילה. והוא לא מגיע בגפו, אלא מצוייד ברומן חדש הגורם להדה מיודעתינו לטירוף חושים, ולרצון להשחיתו ולחסלו.

רובינשטיין משכילה להמחיש את קוטבי הטירוף של הגיבורה. את מנעד מצבי הרוח שלה, ואת יכולותיה הבלתי נדלות להתל בסביבתה. היא מתארת גלגל ענק של תחושות, קנבס עשיר של טירופי נפש, של שפיות שהולכת ואוזלת טיפין טיפין, וכל זאת בלי להלעיג את האישה שלפנינו. עולם ההייטק, כאמור, הוא הציר הדומיננטי הפעם, אולם במחילה מכבודכם גם לחלק מהיוצרים ומהשחקנים - הבשר והדם - יש חלק בעוצמתו של המחזה. מעיין אמזלג כבמאית הוידאו ארט ונועם ספרבר המוזיקאי חוללו פלאים בהפיכתה של הבמה לחלל משכנע של בית מידות על שלל האינטימיות המלווה אליו, כשהתפאורה והצלילים מנצנצים ובוהקים מטכנולוגיה כ"כ עכשווית.