אני בתוך הצינורות

מה יכול לעשות אדם, שקם בבוקר ומגלה שגנבו לו את המדינה? מה כבר יכול לעשות אזרח שמרגיש שהמדינה שלו הפנתה לו עורף? שחש נרמס תחת שלטון זר, מנוכר ולא נבחר שעוין אותו? עבור רבים מאיתנו ממשלת בנט/לפיד היא חלום בלהות שהתגשם. ממשלה שקמה בעקבות פיגוע נגד הדמוקרטיה. ממשלה שאינה מייצגת את רצון העם ומנהלת מדיניות שגויה ומסוכנת. ממשלה שיש בה יותר ייצוג לאחים המוסלמים מאשר להתיישבות. ישראל כיום היא תיאטרון אבסורד. ראש ממשלת ישראל הוא נוכל פוליטי ללא תמיכה ציבורית, שעתיד להיות מוחלף על-ידי מנחה תוכניות טלוויזיה בלי תעודת בגרות. הזיה. ישראל תחת בנט/לפיד מתפרקת לרסיסים. אף חלק לא מתחבר לאחר ושום דבר לא עובד. כולם משקרים כי בישראל היום אסור לדבר אמת. מותר רק לשתוק ולהמשיך לשחות. קו ישר אחד מחבר בין הפיגוע בבאר-שבע, עבודות הבנייה ברעננה, מדיניות היודנריין ביהודה ושומרון ומשפט נתניהו. כולם חלק מאותו ריקבון עמוק שמאפיין את ממשלת ישראל הנוכחית. אז מה יכול האזרח הקטן לעשות? יכול למשל, לצאת לרחוב להפגין (ולקבל מכות משוטרים) ויכול להסתגר בתוך הצינורות ולחלום על ימים טובים יותר. אני בחרתי בדרך השנייה.

נפלאות הן דרכי הזיכרון האנושי. אדם יוצא את ביתו, מביט אל השמיים. ופתאום, כאילו משום מקום מגיח מתוכו משפט. ולא סתם משפט אלא ציטטה מדויקת מתוך חוברת שקרא בילדותו. ובין רגע במטה קסם ממש, נפרש לפניו כמו בסרט, האירוע לפרטי פרטיו כאילו התרחש אתמול. ערב ששי. בית יד לבנים בחולון, הופעה של להקת כוורת לכבוד אלבומה החדש: "צפוף באוזן". ואני, בן 14 לערך, מגיע להופעה לבד. מחזיק בידי תוכנייה מהודרת עם מילות השירים. עומד בפינת האולם וממתין לתחילת ההופעה, מדפדף בחוברת ונתקל בשיר "טנגו צפרדעים" בולע את הטקסט בשקיקה ואז מגיע למשפט האלמותי: "סיפורה של צפרדע המוצאת עצמה נקרעת בין רצונה לחיות ובין שאיפתה להישאר בחיים". כל כך משונה שהמשפט הזה נחרט בזיכרוני. ומוזר לא פחות שהמתין כל השנים האלו בירכתי מוחי. והכי מוזר שבחר להגיח החוצה דווקא בבוקר הזה מכול הבקרים. מהיכן מגיעות מחשבות כאלו? מה פתאום צפרדע? ולמה עכשיו? מוזר. אני חוזר ואומר לעצמי. הכל כל כך מוזר פה.

אחת לכמה זמן, הפרות במחוז לאונטברונן שבשוויץ עוזבות את שטחי המרעה וצועדות יחד לעבר צוק גבוה המשקיף אל כפר ציורי קטן. זו אחר זו הן פוסעות בדממה אל קצה הצוק, קופצות מגובה של כמה מאות מטרים אל התהום העמוקה שלמרגלות הכפר וצונחות אל מותן. כשסיפרו לי פעם ראשונה על התופעה הזו לא האמנתי, אבל לפני כמה שנים נסעתי לשם וראיתי במו עיני שתי פרות בזמן שזינקו מראש הצוק והתרסקו אל התהום. מאז מראה הפרות המרוסקות חוזר וצף בדמיוני ולא נותן לי מנוח. מאז ועד היום גם לא הפסקתי לשאול את עצמי: מה גורם להן להתאבד?

הייתה שעת ערב מוקדמת ונהגתי בדרך הביתה כשאשתי התקשרה וביקשה שאעבור לקנות חלב. נכנסתי ללוד וחיפשתי מכולת פתוחה וכשיצאתי מהרכב שמעתי צרור יריות. אחד הכדורים פילח את מותני השמאלית והתמוטטתי ליד הרכב. אני זוכר שקראתי לעזרה ואיש לא בא, אבל מסתבר שאחד השכנים הזמין אמבולנס שלקח אותי מחוסר הכרה לבית החולים. הכדור שפגע בבטני קרע את הטחול וגרם לדימום מסיבי. בניתוח נכרת הטחול וחלק מזנב הלבלב. לתדהמתי ולתדהמת הרופאים התברר בבדיקות הפתולוגיות שהיה לי סרטן בזנב הלבלב. ניצלתי. לולא נפגעתי מירי, הגידול היה מתפשט ומתגלה רק בשלב גרורתי, אבל היה לי מזל, הגידול הוסר בשלמותו. חששתי, אבל המחלה לא חזרה. לימים, רציתי לכתוב ספר זיכרונות וחיפשתי את הפתולוג כדי לראיין אותו. התברר שהוא לוקה באלצהיימר. משכתי בכמה חוטים, איתרתי את המוסד בו התגורר ונסעתי לבקר אותו. התברר שהדוקטור סבל שנים מהזיות היסטו-פתולוגיות ונהג לאבחן סרטן אצל אנשים בריאים. בדיקה חוזרת של המשטחים הפתולוגים אישרה שמעולם לא היה לי סרטן אבל הידיעה הזו לא שימחה אותי אלא להפך: נשברתי נפשית, נכנסתי לדיכאון והתחלתי לשמוע קולות.

מקורות מודיעיניים בתוך ראשי מסרו לי לאחרונה שמצבו של ולדימיר פוטין נואש. דוברים לא רשמיים בדמיוני משתפים אותי לא לציטוט שפוטין יצא מדעתו. מי שמכיר אותו מבין שהוא חולה בסרטן סופני, לוחשת באוזני חברה וירטואלית שגרה עם דודה של פוטין באותה עיר בילדותו ומכירה היטב את המשפחה. הצבא הרוסי לפני קריסה, מסביר לי בביטחון בעלה הפיקטיבי "אלכס" שעוקב באדיקות אחרי האירועים ומתעדכן ברשתות הפייק החברתי. הוא שירת בצבא הרוסי בתור אפסנאי ומכיר אנשים מבפנים. אלכס מספר לי שהשיירה הרוסית נעצרה כי החיילים הרוסים שתו את כל הדלק בתור וודקה. אני מקשיב, אבל משהו בסיפור לא מסתדר לי. מוזר, אני אומר לעצמי. הכל כל כך מוזר במלחמה הזו.

בכול בוקר אני עובר על עיתונים. אני אוהב סיפורים ובמיוחד לקרוא את תגובות הקוראים. לאחרונה קראתי בעיתון סיפור מרתק על אישה שלקתה בזיהום קשה בחיידק הקלוסטרידיום. ימים רבים התנדנדה בין חיים ומוות ורק ברגע האחרון ניצלה בזכות תרומת צואה של בעלה. רוב הקוראים התרגשו מהמחווה. אבל אני אהבתי דווקא את התגובה של אישה אחת שכתבה: "כן, גם אני אוכלת חרא מבעלי".

האמת שבתוך הצינורות היא סובייקטיבית והמציאות שם אינה אלא זרם תודעה ושטף פנימי של רגשות ומחשבות. אבל פעם בכמה זמן השמש אצלי זורחת, העננים מתפזרים והמציאות האובייקטיבית נחשפת בכול כיעורה: המלחמה היא אמיתית, הפליטים אמיתיים, הרעב והסבל אמיתיים, השנאה והקיטוב אמיתיים וסכנה גרעינית איומה אורבת לנו מעבר לפינה. המשך קיומנו כאן ממש לא מובן מאליו ואם לא נדאג לעצמנו איש לא ידאג לנו. כל יום עם ממשלת ההזיה של בנט ולפיד מקרב את סופה של מדינת ישראל. פתאום ברור לי מדוע דמיינתי שאני חולה בסרטן ושומע קולות. פתאום אני מבין מדוע קפצה לביקור הצפרדע ש"נקרעת בין רצונה לחיות ובין שאיפתה להישאר בחיים" ומדוע נזכרתי באישה שחשה ש"מאכילים אותה חרא". עכשיו סוף-סוף אני מבין מדוע הפרות קופצות.