כבוד מלכים וטרור דמים

בתוך הכאוס העולמי והטרור בארצנו, כמעט נבלעו ולא די שמנו לבנו לשתי סצנות מזרח-תיכוניות מעודדות. שתיהן קשורות בנשיאנו יצחק הרצוג. הראשונה - באנקרה בירת טורקיה: נשיא מדינת ישראל מתקבל על-ידי מארחו נשיא טורקיה ארדואן בטקס צבאי מרשים ביותר. כבוד טורקי למדינת ישראל - אחרי שנים רבות של נתק וגידופים בלתי נסבלים. השנייה - בשבוע שעבר ברבת עמון: נשיא מדינת ישראל מתקבל על-ידי מארחו המלך עבדאללה השני בטקס צבאי מרשים לא פחות. כבוד למדינה שממערב לממלכה האשמית, שיחסי השלום ביניהם ידעו מעלות ומורדות.

טוב עשה הנשיא כשנענה להזמנותיהם. שני המפגשים הללו משפרים ומתחזקים את יחסי ישראל עם שתי המדינות, הגם שמנהיגיהן תומכים גם עתה באופן מוחלט בהקמת מדינה פלשתינית ובהסגת ישראל לקווי 67. שניהם חוזרים ומדברים על ירושלים, הקדושה למוסלמים וכבושה בידי ישראל, מתריעים נגד המשך שלטון ישראל בהר-הבית ותומכים במאבק הפלשתיני. ארדואן נותן רוח גבית לחמאס בעזה, עבדאללה הוא פטרונו של ראש אש"ף אבו-מאזן.

מה נאמר באמת בשיחות הפנימיות בין הנשיא הרצוג לבין שני המנהיגים המוסלמים הללו - איננו יודעים. ניתן לשער שלא היו בהן הרבה חידושים. חשיבותם בעצם קיומם. המפגשים נולדו קודם כל מתוך צרכים פנימיים בטורקיה ובירדן. ארדואן השרוי בשפל כלכלי, הבין סוף-סוף שלא על החרפת היחסים עם ישראל תהיה תפארתו. לכן החליף דיסקט. הוא לא יגיע לישראל - אבל יזמין את הנשיא שלה לביקור ממלכתי בטורקיה, למפגש טעון חשדנות אבל מתנהל במלוא הטקסיות. תוצאה חיובית אחת כבר הייתה - שליט טורקיה גינה את מעשי הטבח שביצעו פלשתינים בתוככי ישראל.

עם ירדן המצב קצת שונה. המלך בחפץ לב מארח בארמונו שרים מישראל, ועתה גם את הנשיא. הוא צמא למים וכמונו רוצה ביטחון. אבל להגיע בעצמו - אם לא לירושלים, לפחות לתל אביב, או לים המלח בצד הישראלי - לא ולא. ומה שתמוה יותר - הימנעותו מלשלוח את שר החוץ או נציג ירדני אחר, לפסגת הנגב בשדה בוקר. לעומת זאת, כמה ימים קודם לאירוח הנשיא הרצוג, עבדאללה נסע לרמאללה, והשמיע שם הכרזות לא נעימות הגם שלא מפתיעות: "פלשתין וירדן הן אחת ולשתיהן אינטרס משותף, דאגות משותפות ותקוות זהות. ירדן תישאר תמיד לצד העם הפלשתיני ותתמוך בזכויותיו למרות כל האתגרים". בפגישה עם הרצוג, גם עבדאללה גינה את הטרור.

במה יועילו היחסים המשופרים עם טורקיה וירדן, להדברת הטרור? לא מיד. הן זוהי כרגע בעייתנו הבוערת, שגם אחרי שבוע כואב, שגבה 11 קורבנות. הצפי הוא להתעצמותו בימים הקרובים, ימי רמדאן. ככל שהטונים כלפינו בטורקיה וירדן ובעוד מדינות ערביות מתמתנים ואפילו הופכים לידידותיים, ועל זה יש להתברך, כך מחריפים ומקצינים הקולות העולים מעזה, מג'נין, מטהרן, ומתורגמים לפיגועי מתאבדים בעורף הישראלי.

עם כל הכאב על החללים והפצועים - יהודים, ערבים ונוצרים - אל לנו לשדר חולשה ומורא. עלינו לשמור על קור-רוח, להגביר ערנות, לגלות זהירות, לשתף פעולה עם שוטרי ישראל, לגלות סבלנות. זוהי האחריות המוטלת עלינו, האזרחים, לצד נשיאת נשק (ברישיון!) ושימוש בו בעת מצוקה. ואכן, בשבת החמימה אפשר היה לראות המונים בשמורות הטבע, בפארקים, כפי שחזיתי בפארק הירקון. לכל אורכו משפחות וחברים חגגו מי יום הולדת ומי שמחה אחרת, ומי סתם התפרקדו על הדשא, נהנים מהחום והירוק. אביב בישראל, שמחת חיים בישראל, שאותה רוצים שונאינו לשבש. ובל נשכח: אנחנו יכולים לבלות בחיק הטבע רק בזכות לוחמינו, אשר באור ובמחשך, בגבורה ובאומץ, יוצאים אל קיני הטרור ביו"ש, לפעולות חשיפה ומניעה של מסעות רצח. לא כל הפיגועים נמנעים, לדאבוננו, אך הודות להגברת הפעילות, איסוף מודיעין טוב, נקיטת יד קשה בשטח - אנו יכולים להמשיך בשיגרת חיינו.

אלה ימים שבהם יד אחת שלנו מושטת לשלום ויד שנייה מחזיקה בנשק. שבהם אנו שמים מבטחנו בצה"ל, בשב"כ, במג"ב, במשטרה וביס"מ, ויש שיאמרו - בקב"ה. בחורים אלמונים, שקסדות, אפודות ומשקפות עוטפות אותם ונשק דרוך בידיהם לסכל כל איום. אלה ימים שבהם רק לאחר שנפל אחד מהם, נחשפו לעין כל שמו, אישיותו ומעשה גבורתו. בזכות גיבורים כאמיר חורי, אנו יכולים לבלות ולחיות. לעד ננצור את זיכרו.

שאבנו עידוד מקבלות הפנים בארמונות באנקרה וברבת עמון. אך לא די בכבוד מלכים. היינו רוצים עתה לראות את הנשיא הטורקי והמלך הירדני בביקורי גומלין בישראל. אני בטוח שמר הרצוג אכן הזמינם לירושלים ולהתקבל באותו כבוד שבו קיבלוהו בארצותיהם. אם זה ייצא אל הפועל יתחזק עוד יותר מעמד ישראל. יקרה הדבר או לא יקרה, תמיד ובכל מצב רק על עצמנו נוכל לסמוך.