אנחנו מתקרבים לחג הפסח, אנחנו מתקרבים אל הערב, בו נסב לשולחן הסדר משפחות בכל העולם היהודי כדי להתחבר לשורשי התרבות היהודית, להתחבר למסד היסוד המכונן בחיינו הלאומיים - מסד, שהתביעה לחרות וצדק פועמת בו בכל עוצמתה. ביטוי לכך ניתן בקריאה הטקסית והמרגשת של ההגדה, לה שותפה כל המשפחה. כשאני כותב שורות אלו אני חש, שהשבת הזו היא שבת מיוחדת, זו שבת בה אנחנו נותנים דעתנו פחות על אלמנט מרכזי ומבחיל בפרשה - פרשת מצורע - ונותנים יותר את דעתנו על תכני הפסח המשמש ובא. פשוט, בורחים מהמצורע.
אם נהיה כנים, אנחנו נסים מאימת הצרעת, מאימת הביטוי המזוויע בתוכנו, במשמעותו ובתוצאות ההרסניות שהוא זורע. אנחנו נוהגים לשוב ולקרוא באהבה רבה בשבת זו את הפסוק האלטרנטיבי מההפטרה של השבוע ולהציבו במרכז תודעתנו - את בואו המובטח של אליהו הנביא לפני "יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". אליהו הנביא על משיחיותו וכל הטוב שבו של הפטרת השבוע דוחק את הצרעת המזוויעה והאימתנית מהפטרת השבוע.
אנחנו נותנים בהנאה רבה יותר ויותר את דעתנו להתחדשות האביבית, שבכוח קסמה כבר מתדפקת על חלונות בתינו. אני חש את ההתנערות מאימת הצרעת שבמרכז הפרשה בתקווה הגדולה, שנפרסת בכל הדרה בהפטרה היפה של השבוע הזה.
לפנינו בהפטרה של השבוע, כפי שבאה לידי ביטוי בספר "מלאכי" פרק ג', פסוקים כ"ג-כ"ד: "הִנֵּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֶת אליהו הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל, וְהִשִּׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". כשקוראים את הפסוק הזה בהפטרה של השבוע וזה ממש ערב פסח, אנחנו חשים הוד של משיחיות ונסיות האופפת את הדמות של אליהו מההפטרה, שהוא המרכז הדוחק לשוליים את נושא הצרעת, שעמד במלוא אימתו בפתחה של פרשת השבוע.
ותרשו לי להיות כופר. אני שר בערגה עם כל המשפחה כל השנה את ערגתי לאליהו הנביא, כפי שמופיע בהפטרה של השבוע הזה וכמובן גם בהגדה של פסח. אך אני מרשה לעצמי לומר לכם בכאב רב, תלמידי היקרים, אינני מצפה לאליהו הנביא, אינני מצפה לתמורות שמימיות משיחיות, אני מצפה רק מאתנו! אני מצפה רק ממני! ומכל אחד מבאי החברה לכינונו של כוחנו להשיב ולבנות חברה, ש"לֹא יִהְיוּ בָּהּ מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ", כפי שמתאר לנו הנביא ישעיהו בפרק ה' פסוק ח'.
אני מצפה לחברה, בה לא נהיה עדים לתופעה מחרידה ומצמררת "עַל מִכְרָם בְּכֶסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נעלים... וְאִישׁ ואביו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה", כפי שמתאר עמוס בפרק ב' בפסוק ו'-ז'. אני מצפה, שאנחנו נשים את כל יהבנו רק על עשייה היומיומית המוסרית והערכית של כל אחד מאתנו ולא נשים את כל יהבנו על כך, שמשמיים יעניקו לנו את התמורות המיוחלות. אם פגעתי באמירה זו ברגשותיו של מי מהמאזינים, אני מבקש סליחה, ומקווה שהתנצלותי התקבלה. לי חשוב להפנים את העשייה המוסרית שלנו ללא כל חשש מאימת ענישה אלוקית. חשוב לי להעיר עוד הערה אחת קטנה, שלא נפעל מוסרית וערכית רק מתוך חשש של אימת הצרעת.
ולקינוח פסוקו
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
