גלי פייק-ניוז המציפים את התקשורת העולמית, ממשיכים לפזר ידיעות שעיקרן הוא הסתבכות רוסית במלחמה אותה כביכול אין היא יודעת כיצד לסיים. השיא הוא בשמועות על התאוששות אוקראינית מפתיעה עד כדי סיכוי להנחלת מפלה לרוסים. ללא שליטה במנגנון רציני לאיסוף וניתוח מודיעין, הדרך היחידה להעריך שמועות אלה באופן רציונאלי היא לבחון את הידיעות והמידע העובדתי המתפרסמים על התקדמות הלחימה מול הצהרות מנהיגי הצדדים על כוונותיהם ומטרותיהם. הנחת-יסוד לניתוח כזה היא שמנהיגי הצדדים לא שינו את כוונותיהם המקוריות ומהלכי המלחמה הם צעדים בדרך להגשמתן מצד הרוסים, או מניעתן מצד האוקראינים.
לפי פרסומים שונים בעולם המתמחים במעקב אחר היקפי הצבאות של מדינות העולם ועסקות הנשק הגדולות הנחתמות בו מדי שנה (SIPRI למשל), לרוסיה עליונות צבאית מוחלטת על אוקראינה.
1 לפי האידאה המובילה אצל המנהיגות הרוסית יעדה של רוסיה הוא להשיב על-כנה את מעמדה כמעצמה עולמית, כאשר גבולות בריה"מ לשעבר הם "מודל הייחוס" לכך, לרבות במקרה אוקראינה. ההיסטוריה של המאה ה- 20 - במיוחד "הטיפול" שקיבלה רוסיה מהמערב אחרי התפרקות בריה"מ - ניצול המצוקה והחולשה הרוסיות עד תום - ניצבת אצל פוטין מאז כיסוד מוסד של המדיניות הנוכחית. התעלמות המערב בראשות ארה"ב מדרישות רוסיה לתיקוני גבול אחרי כיבוש קרים (2014), ושכנוע אוקראינה בהנהגת זלנסקי ללכת בדרך דומה-עומדת ביסוד ההתפתחויות האחרונות שהביאו למלחמה. ראיית המציאות והתנהלותה הגיאו-אסטרטגית של מעצמה עולמית אינה זהה לזו של מדינות "מן השורה".
גם ארה"ב לא הסתפקה בהחלטות גינוי של האו"ם אחרי תקיפת מגדלי התאומים בניו-יורק ב-11.9.2001 ויצאה ל"מלחמה עולמית" על הטרור שנמשכה קרוב ל-20 שנה, התחוללה ברובה במזרח התיכון וקידמת אסיה והייתה כרוכה בכיבוש בעירק, סוריה ואפגניסטן ובפגיעה לא מבוטלת באוכלוסייה אזרחית. הפליאה המערבית המתלווה למהלכיה של רוסיה כיום גם מבטאת צביעות רבה וגם משקפת ניסיון לדוג במים עכורים, קרי: להכשיל ולשחוק שוב את רוסיה באמצעות הלהט הלאומי של משטר זלנסקי באוקראינה. נסיגת ארה"ב מהמזרח התיכון וקידמת אסיה שהיא פרי חולשה יחסית מזה ושינוי פרדיגמה עולמית מזה - מרכז כובד גיאופוליטי חדש במזרח הרחוק - היא לדידו של פוטין שעת כושר לתיקון המעוות במעמדה האסטרטגי של רוסיה מול מערב אירופה. רמת האלימות שיפעיל למימוש התיקון תלויה בשאלה אם יבין ביידן את הסיטואציה וינהל עימו מו"מ או ירצה להפוך את אוקראינה למקל חובלים חדש נגד רוסיה. רמת חוכמתו המדינית של ביידן על-רקע המו"מ עם אירן בנושא הגרעין, (כמו של קודמיו במו"מ הדומה מול קוריאה הצפונית) מוטלת בספק חמור. ביידן והמערב מנסים להלך בגשם ולהישאר יבשים, זו פרקטיקה בלתי-אפשרית. אולם המערב העשיר כדרכו מוכן לשלם כסף רב כדי לחסוך מעצמו טיפת דם אחת, ולרוב הוא עושה זאת כבמקרה אירן על חשבון אחרים.
סביר להניח שהמוטיבציה ורוח הגייסות אצל האוקראינים גבוהה בדרך-כלל מזו של הרוסים, באשר הם נקלעו בהשפעת והובלת זלנסקי לקיבעון מחשבתי, הרואה במלחמה זו מלחמת שחרור מהשפעה רוסית והזדמנות לקשור את ההתנגדות לרוסיה לשינוי ההשקפה הבסיסית על מהות ואופי החיים המצפים להם כחלק מגוש המערב באירופה. מאידך מכוונת רוסיה את צעדיה על יסוד ההבנה שהעולם צועד למבנה רב-קוטבי חדש ומה שלא תשיג כמעצמה בתקופת המעבר וההתגבשות לא תוכל כבר להשיג במועד מאוחר יותר.
את ה"פלונטר" הזה ניתן לנסות להתיר באמצעות מו"מ הואיל ומלחמה היא כמעט תמיד "על כל הקופה". מאז 2014, כפי שהסביר פוטין עצמו, ניסתה רוסיה להידבר עם המערב ואוקראינה על תיקוני גבול והסדרי ביטחון לאומי של פשרה סבירה לשני הצדדים. הואיל והמערב העדיף את האינטרסים הצרים שלו ואוקראינה לא הבינה כראוי את גבולות התמיכה שתוכל להשיג מנאט"ו וגם לא שעתה לעצות להתפשר (דוגמת זו של בנט) הגיעו הצדדים להתנגשות צבאית עוד בטרם פתחו במו"מ מדיני רציני. משפרצה המלחמה, השתנו החוקים.
רוב ההערכות המתפרסמות על מצב המלחמה בין הצדדים, מקורן בלוחמה פסיכולוגית, שבה מצטיינת המנהיגות האוקראינית בראשות נשיאה ומרצון המערב לחולל משבר פנימי ברוסיה סביב המהלך המלחמתי. לכך בעיקר נועדו גם הסנקציות הכלכליות נגד רוסיה ותומכיה, אלא שרוסיה התכוננה לצעדים אלה, ואעל-פי שהיא צפויה לקשיים, ספק אם מהלכים אלה יאלצוה להפסיק את הלחימה.
שאלת כיווני ההתקדמות ומהירות כיבושי השטח באוקראינה ע"י הצבא הרוסי, אינם מדדים רציניים להערכת הכוונות האמיתיות וארוכות הטווח של פוטין. אלה גם אינם מייצגים את סדר העדיפות לניהול הלחימה. מאידך-גיסא, הצהרותיו של פוטין ערב פרוץ המלחמה, שאותן הגדיר בקירוב כמטרות האסטרטגיות של רוסיה, הם מדד נכון וחשוב לבחון על פיו את מהלכי הצבא הרוסי ואת המשך דרכו. למעשה, המפה הסכמתית שלהלן מתארת היטב את התפיסה הבסיסית. בשל יחסי הכוחות הצבאיים בין הצדדים ערב המלחמה נראה שמורל הלוחמים האוקראינים לא נשקל ברצינות כגורם מכריע במערכת השיקולים של פוטין. השפעתו העיקרית היא על שיעור הקזת הדם ההדדית, אבל ולא על מאזן הכוחות הנומינלי. לדידו המלחמה תסתיים כאשר רוסיה תשיג את עיקרי יעדיה.
מאזן הכוחות הנומינלי הכללי בין הצדדים מאפשר לרוסיה למחוץ את האוקראינים אם יטילו למערכה מספיק כוחות, במיוחד לאחר שהמערב הודיע שאין בכוונתו להתערב בפועל בלחימה. עם זאת מאחר שרוסיה אינה סובלת ישירות מההרס, הרג אזרחים ושיבוש תנאי החיים, עומד לרשותם חופש להחליט אם ומתי להפעיל כוחות נוספים כאשר בכל הנוגע לכוחות אוויריים ושריון ברור שטרם הפעילו את עיקר עוצמתם.
עיון במפה מבהיר שפוטין הגדיר היטב את מטרותיו: כיבוש האזורים הדרום-מזרחיים (דונייצק ולוהנסק), קישור חצי- האי קרים לאזורי ריבונות רוסיים וקירוב הגבול הבינלאומי לקייב תוך כיתורה. בפועל השלים עד כה את עיקר התוכנית בצפון, במזרח ובדרום בואכה אודסה. כיבוש אודסה ינתק את אוקראינה מים אזוב ומהים השחור. עם השלמת מהלך זה שלהערכתי הוא השלב הבא יווצר מגע ישיר בין הטריטוריה שבשליטה רוסית לבין מולדובה. בכך הוא פותח אופציה להפעיל את השפעתו על מולדובה ולהחזירה לחיק הגוש הרוסי - אחת המטרות האסטרטגיות עליהן דיבר ערב המלחמה. בשלב הראשון של המלחמה היקצה כוחות גדולים לשתי משימות בחלק הצפוני של המדינה: איום על הבירה קייב וסביבתה וכניסה מהירה לצ'רנוביל, לסריקת מצב הפעילות הגרעינית במתחם.
אוקראינה הייתה בתקופה הסובייטית אחד האזורים באימפריה בהם קיימו הרוסים תשתית רצינית של כורים גרעיניים ופעילות תומכת לנשק גרעיני. לקראת החלת מדיניות הדורשת ניטרליות צבאית של אוקראינה, מבקשים עתה הרוסים לא להותיר דבר ליד המקרה, בוודאי לא בתחום הגרעין. סביר שהם יבחנו גם אתרים גרעיניים נוספים בצפון ובדרום המדינה. המהלכים המתוארים מעלה יוצרים מעטה שליטה רוסי סביב כ-65% מגבולות אוקראינה - חלקה ישירה וחלקה באמצעות שותפים כבלרוס ומולדובה.
כיתור קייב נועד לרכז סביבה כוחות אוקראינים גדולים להגנה על הבירה והמשטר, ולהותיר חופש פעולה רב יחסית לצבא הרוסי בגזרות אחרות. למעשה, ספק רב אם רוסיה חותרת לשליטה בפועל ברוב הערים הגדולות יען כי לשם כך דרושים כוחות גדולים מאוד ומאומנים היטב בלחימה בשטחים בנויים. אם עוקבים אחרי מהלכי הצבא הרוסי, אלה מאמתים בדרך כלל את ההבנה שרוסיה מנהלת את הלחימה באש יותר מאשר בתנועה. למלחמת תנופה אמיתית ("בליץ קריג") היה עליה להביא לאזור ולהפעיל בו יותר טנקים ונגמשים ויותר מטוסים מסוקי סער ומסוקים לתובלת גייסות.
במקום כיבוש סיטונאי של ערים גדולות, הדגימו הרוסים לאוקראינים מה קורה לערים שמתעקשות להתנגד ותוך כדי כך עשויות לשבש את התוכנית הרוסית הגדולה. ערים אלה מופגזות בארטילריה, רקטות, טילים ובתותחי טנקים ומופצצות מהאוויר - עד כה באופן סלקטיבי למדי כשיד קשה יותר היא אופציה ראלית, באשר רוסיה אינה נרתעת מתגובות המערב ואינה מחויבת לתרבות ה-PC או לדעת הרשתות החברתיות. בשלב הנוכחי נראה שחשיבות כיבושה של קייב פחת והרוסים מעתיקים כוחות מהצפון לדרום להשלמת המהלך עד לגבול מולדובה.
הואיל והעולם "מתחיל להתרגל" למלחמה ובשלב זה אוקראינה היא זו שמשלמת את מחיר הדמים וההרס העיקריים, מתחוללות בשטח שתי תופעות: המערב מדבר על שליחת ציוד ואמצעים מתקדמים נוספים לצבא האוקראיני בכדי שימשיך לשחוק את הצבא הרוסי ורוסיה החלה לתקוף אתרים במערב אוקראינה ככל שלאתרים אלה מגיע ציוד צבאי מערבי שעשוי להפריע לה במימוש מטרותיה. העליונות הרוסית במטוסים וטילים מאפשרת להם שיגורים מדויקים מרחוק.
מותר להניח שהמקומות הנכבשים ע"י רוסיה בדמים רבים, לא יהיו עוד חלק מהמו"מ הצפוי בכל מקרה בסיום המלחמה. החלופה לכך היא שליטה צבאית רוסית על הגבולות והשארת הליבה לטיפול הנהגה מקומית שאיננה חופשית להתנהל כרצונה מחוץ לגבולות המדינה. סביר שהמערב לא יעז לאתגר את רוסיה בלחימה ישירה המכוונת להסיגה לאחור מעמדות שרכשה עד הפסקת האש. במיוחד לא סביר שיעשה זאת בשנים הקרובות משום שהוא אינו כשיר לכך וללא ביטחונות על אי-התערבות סין וכוחות מעצמתיים אחרים. אם תאותגר רוסיה ע"י המערב נהיה קרובים מאוד למלחמת עולם שלישית.
אם כך, המסקנה היא שהדב הרוסי אינו נם את שנת החורף שלו; ההפך הוא הנכון. בעוד המערב ממשיך לדוג "במים עכורים" אוקראינה ממשיכה לשלם את המחיר הכבד ולהתנחם באשליות שניתן לנצח באמצעות רשתות התקשורת.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
