געגועים למשוררים אלתרמן ואורלנד

למרבה הצער, אנו עדים שסופרים ומשוררים, החותרים למצוא מקום כבוד בלב הקונצנזוס, עולים על שרטון ההתרפסות. כובלים עצמם באזיקי שתיקה מדמימה את נשמתו ורוחו של עט הסופרים. מסקנה מצערת זו פונה לכובלים עצמם במיטת סדום של שתיקה ולהפנותם לכותבים, שהיה להם מקום כבוד בלב הקונצנזוס. הם לא הרפו מהממסד והראו לו בעוצמה רבה את נחת לשונם, עת הם נתקלו בעוול שנעשה כלפי מיעוט לאומי החי בתוכנו.

אין חולק על כך שנתן אלתרמן היה לו מקום כבוד בלב הקונצנזוס, אבל ב-19 בנובמבר 1948 ב"טור השביעי" ב"דבר" כתב את השיר "עַל זֹאת", שיר מחאה נגד מקרי רצח של ערבים חפים מפשע שאירעו במלחמה. השיר נפתח בתיאור רצח בדם קר של זקן ערבי על-ידי חיילי צה"ל בעיר כבושה. וכך כותב נתן אלתרמן אחרי כיבוש העיר לוד במבצע "דני" -

"חָצָה עֲלֵי גִּ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר כְּפִיר
וּבָרְחוֹב הַמְּדַבֵּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִּם - חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶל הַכּוֹתֶל כִּסָּה".

המשורר נתן אלתרמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום על ביצוע של ניסוי כלים על גופו של זקן ערבי, שהליט את פניו בידיו, שדמו כיסה את הקיר. ובבית השלישי הוא מוסיף -

"זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת הַחֵרוּת יְקִירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר, אֵין זֶה סוֹד...

יעקב אורלנד המשורר, שהפעים את בני דורי עם השיר "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן אֶת רֵיחוֹ מִיַּם הַמֶּלַח וְעַד יְרִיחוֹ", ושורר לנו על כל שביל ועל כל פיסת נוף בארץ ישראל - לא יכול היה לעבור לסדר היום לאחר שסייר עם האלוף יצחק שדה בעיר לוד אחרי מבצע "דני", בו גורשו מהעיר תושבים ערבים, ובתיהם הפכו נכס של מוסד, המופקד על "הרכוש הנטוש". יעקב אורלנד, משורר הנטוע בלב הקונצנזוס, אחרי המפגש שהיה לו עם העיר לוד, משאיר לנו עדות שירית קשה וכואבת, עדות שירית מייסרת את הקורא - "פִּצְעֵי הַקְּרָב הָיוּ עֲדַיִן פְּעוּרִים בְּכָל פִּנָּה... הַגּ'ִיפּ חָלַף בֵּין חֲלָלִים, עֵינַיִם קְפוּאוֹת... כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שֶל יְלָדִים...".

יעקב אורלנד רואה במעשים הלא אנושיים שנעשו בעיר לוד על-ידי חיילינו את הטבח, לו היה עד בעיר הולדתו טעטייב באוקראינה, "הַפּוֹגְרוֹמִים. פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם". יעקב אורלנד ונתן אלתרמן לא הלכו בדרך המתרפסת והפלקטית של המשורר אילן שינפלד, מי שהיה העורך הספרותי של עיתון "על המשמר", עיתון של מפלגת שמאל שהייתה ואיננה - מפ"ם. לצערי, אילן שיינפלד זנח את שירתו הנפלאה והצטרף בימי מלחמת לבנון השנייה למקהלה כוחנית, ששרה בגרון ניחר ומתלהם שירי הלל להרג ולשפיכות הדמים. כטאב לי, שאילן שינפלד סולד מהקולות השפויים של יצחק לאור ואהרון שבתאי. הוא קורא לפיקוד הצה"לי -

"עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה
בְּמַחֲרֵשוֹת וָמֶלַח
הַחְרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָב...
הַרְגוּ בַּהֶם
הַקִּיזוּ אֶת דָּמָם...".

קשה לי כיהודי לקבל אמירת יוהרה מבחילה, לא מוסרית ולא אנושית מפי משורר בעל שיעור קומה כמו אילן שינפלד, שלמעשה קורא לחרוש ערים ערביות במחרשות ומלח, להחריב אותן, שלא יישאר בהן תושב אחד. שירו של אילן שיינפלד השתלב בטקסים פאגניים, שהיו מנת חלקם של חיילי גולני. מצער, שאילן שיינפלד עלה על שרטון, השאוב מההוראה המצמררת של הנביא שמואל למלך שאול בספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג' -

"לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק...
לא תַּחְמוֹל עָלָיו
וְהַמֵּת מֵאִיש וְעַד אִשָּה
מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק
מִשּוֹר וְעַד שֶה...".

(התפילה להמית "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" הושמעה בנוכחות מפקדים ואנשי הרבנות הראשית).

איני מקל ראש בכך, שנתן אלתרמן הצניע את ממדי הטבח, שהיה בעיר לוד והגירוש המיותר של התושבים במהלך מבצע "דני". הוא מתמקד בזקן האחד ש"דָּמוֹ אֶת הַכּוֹתֶל כִּסָּה" אחרי ש"הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו". אבל אין ספק שהוא לא עשה מעשה מביש כמו שעשה, למרבה הצער, המשורר אילן שינפלד, שביקש מחיילי גולני להשמיד את האויב "מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשֹּור וְעַד שֶׁה".

המבקר ברוך קורצווייל, אחד מעמודי התווך של הביקורת הספרותית, ראה בנתן אלתרמן לוחם, שהזעקה בשיר "עַל זֹאת" זו זעקת המצפון, "היא הקול האמיתי של המצפון היהודי". משורר כמו נתן אלתרמן הגיב בחומרה רבה, שנודע לו כי חברי תנועת נוער לובשי חולצות כחולות של מה שנקרא "ישראל העובדת" שדדו מקשת אבטיחים של חקלאי ערבי כדי לבצע ערב הווי של שירה. וזו תגובתו בשיר -"אֵיך קוֹרְאִים לַמַּחֲזֶה? הַשְחָתָה וּדְבַר חֵטְא. אֲבָל פּה, בִּלְשוֹנֵנוּ... קוֹרְאִים לְזֶה - תְּנוּעַת נוֹעַר שֶׁל יִשְׁרָאֵל הָעוֹבֶדֶת" (מתוך הטור "אלוף - הילדים", "דבר" 16.4.1943).

נתן אלתרמן כואב את כאב הנער הערבי "הַזָּאטוּט שֶלּא עָצַר אֶת חִלּוּל-הָאֲבָטִיחַ. כִּי מַה כּוֹחוֹ סוֹף-סוֹף מוּל נַעַר בֶּן-תַּרְבּות"? אלתרמן הרהיב עוז וקרא לתופעה בשמה -"זֶה מַעֲשֶׁה שוֹד". כמו שלא חשש לציין בבית הרביעי ובבית החמישי ב"עַל זֹאת" את העובדה, שהיו פושעי מלחמה וזועם נגד קשר השתיקה. השתיקה פירושה - הפיכת בנינו, בנותינו "וַאֲנַחְנוּ אִתָּם לִתְחוּמָם שֶל פּוֹשְעֵי מִלְחָמָה".

מצער, שאנו עדים לביטויים קשים נגד חברי הכנסת ערבים, השוללים את הלגיטימיות והנוכחות של חברי הכנסת הערבים בכנסת ישראל. האם שמענו על כך ביטוי ספרותי של מחאה? אבל נתן אלתרמן לא חשש למתוח ביקורת חריפה וגלויה נגד ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, מורו ורבו, שלדעת המשורר לא נהג כשורה בחבר הכנסת הערבי מסיעת מק"י, תופיק טובי. נתן אלתרמן אינו מוכן לקבל את הפגיעה בכבודו של חבר כנסת ערבי וכך כותב נתן אלתרמן בשיר, הנושאת את השם "הנזיפה בתופיק טובי" שפוסמה בעיתון "דבר" ב-18.11.1949 -

"מִי הוּא תּוּפִיק טוּבִי?
הוּא חֲבֵר הַכְּנֶסֶת
הוּא קוֹמוֹנִיסְט עֲרָבִי
בְּבֵית הַנִּבְחָרִים.
יוֹשב הִנּוֹ בִּזְכוּת מְלֵאָה
וְלא בְּחֶסֶד".

את כבודו וזכויותיו של תופיק טובי, חבר כנסת ערבי וחבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ביקש לגאול נתן אלתרמן, כמי שנאמן לצו מצפונו ואינו מתכופף מול רוחות מתלהמות שנשבו בעוצמה רבה גם בימיו. נתן אלתרמן אומר במפורש, שתופיק טובי יושב בכנסת בזכות מלאה ולא בחסד. היום ההתגמדות לובשת ממדים מצערים ומדאיגים. היום עוברים לסדר היום לנוכח ביטויים המבליטים אי-לגיטימיות של נבחרי ציבור ערביים. אני מחפש במוספים הספרותיים משורר או סופר מלב הקונצנזוס, שיתריע ויזעם במלעיזים כמו שעשה זאת בשעתו משורר בעל שיעור קומה כמו נתן אלתרמן.

מפאת קוצר היריעה נבצר ממני לשתף את קהל הקוראים בשלל חוויות שיריות וספרותיות נוספות מאותן שנים לא כל כך רחוקות אל מול פני הדממה הספרותית והמכאיבה בימינו (זאת אני מקווה לעשות ברשימה נוספת).