הכל יכול היה להיות אחרת

לו מנהיגי הקהילה המוסלמית בארץ לא היו מקבלים את היהודים באיבה ושנאה, לאחר הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים על המנדט הבריטי לארץ, והיו מעדיפים שיתוף פעולה ומו"מ הכל היה נראה אחרת. הקונפליקט היהודי-ערבי לא היה מתפרץ ואת חלום המדינה הערבית יכלו הערבים להגשים ב-1936 על-פי החלטות ועדת פיל.

ב-1917, כאשר ניתנה לעם היהודי הצהרת בלפור, הייתה מלחה"ע הראשונה בארץ בעיצומה. הצבא הבריטי נלחם בצבא העות'מאני וכבש בהדרגה את הארץ. בסיום המלחמה חיו בארץ כ-689,300 תושבים, 515,000 מתוכם היו מוסלמים. 50% מתוך המוסלמים היו מהגרים ופליטים מארצות ערב והאיסלאם שהתיישבו בארץ בין שלהי המאה ה-19 ל-1914 ואף קיבלו אדמות מידי השלטון העות'מאני שהיה מעוניין לאכלס את הארץ דלת האוכלוסין. האוכלוסייה המוסלמית מנתה בעת הכיבוש העות'מאני כ-80,000 מתוך כ-123,000 בארץ ישראל המערבית. עד 1914 היא עלתה לכ-250,000 בלבד. הארץ לא הייתה דלת אוכלוסין אלא ממש ריקה, יחסית למצב ב-640, בעת הכיבוש הערבי כאשר תושבי הארץ מנו 3 מיליון.

א. הפרויקט הציוני היטיב עם האוכלוסייה הערבית

שיבת ציון היהודית הביאה עמה לא רק עולים יהודים אלא גם בעלי הון שהשקיעו מהונם בפיתוח כלכלת הארץ. גם התנועה הציונית השקיעה כספים בפיתוח הכלכלה והעולים מהעלייה הגרמנית והפולנית הביאו עמם הון שהושקע בפיתוח כלכלת הארץ. ממשלת המנדט הבריטית השקיעה אף היא בפיתוח כלכלי ויצרה מקומות עבודה בנמלים, במערכת הרכבות, בפעולות בנייה לצורכי הממשל ועוד.

דוח הוועדה המלכותית (ועדת פיל) 1937

הוועדה קבעה שהבית הלאומי היהודי היטיב עם האוכלוסייה הערבית:

· השקעות ההון של היהודים תרמו לכלכלת הארץ כולה.

· הפרדסנות הערבית התאפשרה מההון ממכירת אדמות ליהודים.

· הפרדסנים הערבים למדו מהפרדסנים היהודים.

· ההתיישבות היהודית והיוזמה יצרו מקומות עבודה עבור הפועלים הערבים.

· היהודים תרמו להדברת המלריה על-ידי ייבוש ביצות.

· הערבים התקבלו כפציינטים במוסדות רפואה יהודיים. למשל, בהדסה טיפלו בחולי שחפת ערבים ובמוסדות הבריאות היהודיים טיפלו בפציינטים ערבים.

· ההוכחה להשפעה החיובית של ההתיישבות היהודית היא העובדה שהאוכלוסייה הערבית היגרה לאזורים אלה.

· היהודים שילמו חלק ניכר ממעמסת המיסים והכנסות ממכס

· ערבים היגרו לערים בהן הייתה אוכלוסייה יהודית: בחיפה גדלה האוכלוסייה הערבית ב-86%, ביפו- ב-62% ובירושלים ב-37%. בערים בעלות אוכלוסייה ערבית בלבד לא היה מצב דומה. למשל, בשכם וחברון היה גידול של 75 ובעזה הייתה ירידה ב-2%.

ב. מצב האוכלוסייה המוסלמית השתפר בתקופת המנדט הבריטי.


דוח הוועדה המלכותית (ועדת פיל) 1937

הוועדה קבעה בדוח שלה שהבית הלאומי שיפר את מצבם של הערבים בכל שכבות החברה. הוועדה אף הרחיקה לכת וקבעה שהערבים לקחו חלק בשגשוג. "הערבים נהנו ממנה יותר מאשר היהודים" (עמ' 45): העילית - המשכילים והאפנדים התקבלו למשרות בשירות הממשלתי במספרים גדלים והולכים וחלקם היו בעלי שכר גבוה.

בעלי האחוזות מכרו ליהודים אדמות במחיר גבוה בהרבה מערכם לפני המלחמה: ב-1933 קיבלו בעלי האחוזות 854,796 לי"ש, ב-1934 עלה הסכום ל-1,647,836 לי"ש וב-1935 עלה הסכום ל-1,699,448 לי"ש. בעלי האחוזות השקיעו את כספם בפרדסנות, בבניית בתים להשכרה או מכירה ובתעשיה. מספר מפעלי התעשיה עלה מ-1,200 לפני המלחמה ל-2,200 .היהודים קנו מוצרים מהתעשיה הערבית. גם החסכונות שלהם בבנקים גדלו.

הפלאחים - אומנם רמת החיים שלהם עדין נמוכה אבל חל שיפור בשל החלפה חלקית של שיטת המושעא בבעלות פרטית, הקלה במעמסת החובות, מתן הלוואות, שינוי שיטת המיסוי והורדת המיסים ויסוד אגודות חברתיות. כמו-כן, למרות השמרנות של הפלאחים בשמירה על שיטות העיבוד המסורתיות יש התקדמות מסוימת באימוץ שיטות מתקדמות בהשפעת היהודים. אבל, הריבוי הטבעי הגבוה של הפלאחים שנבע משיפור מצב הבריאות והתברואה והעלייה ברמת החיים הביא להגדלת המשפחה מבלי ששטח המשק גדל ונוצרה בעיה של בנים חסרי קרקע.

מצבם של הפלאחים השתפר לעומת מצבם בתקופה העות'מאנית ובהשוואה לארצות ערב. הוועדה קבעה שיש להכיר בכך שבעוד שהפעילות החברתית של הממשלה היטיבה עם הארץ כולה, הערבים נהנו ממנה יותר מאשר היהודים. שירותי הבריאות והתברואה, מערכת החינוך, ההשקעות בשיפור החקלאות והחקלאים, המלחמה במלריה, הירידה בתמותת תינוקות - כל אלה תרמו לשיפור.

הפועלים - על-פי מיפקד 1931 60,000 פועלים ערבים הועסקו בענפי התעשיה השונים (במשק היהודי והערבי). ממשלת המנדט העסיקה מספר גדול של פועלים ערבים בעבודות ציבוריות. בשנות ה-1940 עלה מספרם לכ-100,000. מצב התעסוקה היה טוב. ממשלת המנדט העסיקה מספר גדול של ערבים בסלילת כבישים ובניין גשרים ופועלים ערבים הועסקו במשק היהודי והערבי. ב-1936, למשל, היו רק 6,000 מובטלים.

שכר העבודה היה בעלייה מתמדת. שכרם היומי של פועלים מקצועיים היה בין 250 ל-600 מיל ושכרם היומי של הבלתי מקצועיים היה בין 100 ל-180 מיל. הוועדה ערכה השוואה בין השכר של פועלים ערבים בארץ ובארצות ערב וקבעה שמצבם של הפועלים בארץ היה טוב בהרבה. בעירק היה השכר בתעשיה בין 40 ל-60 מיל ובסוריה בין 67 ל-124 מיל.

הוועדה אף ציינה את תרומת ממשלת המנדט לשיפור במצבה של האוכלוסייה הערבית בשירותי בריאות, חינוך, הדרכה חקלאית וטכנולוגית בכפרים, שיפור במצב הסניטציה ובאספקת מים, ירידה בתמותת תינוקות ועלייה בתוחלת החיים. אומנם, קבעה הוועדה, יש מקום לשיפור נוסף אבל מצבה של האוכלוסייה הערבית טוב בהרבה ממצבה בארצות ערב. הוועדה קבעה שמתיחות ומלחמה בין יהודים לערבים רק תפגע במצב הכלכלי של הערבים.

סקר פלשתינה לוועדת האו"ם 1946

ממשלת המנדט קבעה בסקר שהעבירה ב-1946 לוועדת החקירה של האו"ם שבתקופת שלטון המנדט בארץ היה שיפור משמעותי ברמת החיים של הערבים. להוכחת טיעונה הביאה ממשלת המנדט מידע על ההישגים בתחום החקלאות הפלאחית, הבריאות, התברואה, החינוך, הירידה בתמותת תינוקות ומבוגרים, העלייה בתוחלת החיים והגידול בילודה. כל ההישגים הללו היו פרי המדיניות הכלכלית והמדינית של ממשלת המנדט בתחומים אלה. ממשלת המנדט הישוותה בסקר את מצבם של המוסלמים בארץ בהשוואה למצבם בארצות ערב והדגישה את הפערים בכל התחומים לטובת המוסלמים בארץ.

ג. המפלגה הערבית המשותפת דוגלת ב"מדינת כל אזרחיה"

המפלגה הערבית המשותפת אינה מכירה בישראל כמדינת העם היהודי בטענה שהפלשתינים הם "עם ילידי" והארץ שייכת להם. המפלגה פועלת להפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה". זהו מונח מכובס לשאיפה לחסל את המדינה היהודית על-ידי ביטול כל החוקים ההופכים אותה למדינה יהודית כמו הדגל, ההימנון, חוק השבות וכו' והחזרת הפליטים הפלשתינים לארץ. כך יהיו הפלשתינים לרוב ותקום מדינה פלשתינית על חורבות ישראל לצד, לכך שואפים במפלגה-מדינה פלשתינית בגדה המערבית ובעזה. הדגש על המאבק להחלפת ישראל ב"מדינת כל אזרחיה" הוא בעדיפות ראשונה במפלגה. המפלגה הטילה את כל האחריות על הטיפול בצרכיה של החברה הערבית על ממשלת ישראל.

ד. מנסור עבאס החליט לדאוג לערביי ישראל בעדיפות ראשונה

בזכות האומץ והתעוזה של מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם, שהכיר בישראל כמדינת היהודים והצטרף לקואליציה ניתן כיום להביא לדו-קיום בישראל ולשינוי באופי היחסים בין יהודים לערבים. השינוי הוא אפשרי ואף יגדלו סיכוייו אם המפלגה הערבית המשותפת בראשות איימן עודה תכיר גם היא בישראל כמדינת העם היהודי, תוותר על המאבק להפיכתה ל"למדינת כל אזרחיה" שפירושה חיסול מדינת היהודים, תכריז על החמאס והג'יהאד האיסלאמי כארגוני טרור, ותפעל בשיתוף פעולה בכנסת. ממשלת ישראל תמשיך במאבק נגד הפשיעה בחברה הערבית ותשקיע כספים בפתרון בעיותיה של החברה הערבית. ערביי ישראל יוכלו לבחור בין גיוס לצה"ל לבין שירות לאומי ויוכלו להשתלב בכל תחומי החיים במדינה.

לסיום, אולי, השינוי ביחסה של האוכלוסייה הערבית בישראל למדינת היהודים יביא גם לשינוי בגישת התנועה הלאומית הפלשתינית לישראל. הבעיה בין ישראל לפלשתינים איננה רק הכיבוש אלא ביחס לזכות ההגדרה העצמית של היהודים ובהכרה בעברם בארץ זאת. את נושא ההתנחלויות יש לפתור במו"מ. הפלשתינים החמיצו כבר 6 הזדמנויות להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. אבל, כל עוד הפלשתינים יסרבו להכיר בישראל כמדינת היהודים ויפעלו לחיסולה באמצעות טרור או דמוניזציה, דה-לגיטימציה ודגש על "זכות השיבה" אין סיכוי לפתרון הסכסוך.

לו הערבים היו מסכימים לחלוקה ב-1936/7 מדינת ישראל הייתה קמה לפני מלחה"ע השנייה ואפשר היה להציל מיליוני יהודים מאירופה שלא היה להם לאן לברוח.