כבר זמן רב מרחפת בציבור הישראלי השאלה: האם ישראל היא מדינה שיש לה צבא, או צבא שיש לו מדינה?
1 במקום ששאלה זו תבוא להכרעה בדיון ציבורי יסודי במוסדות המתאימים של המדינה, מתנהל מאבק סמוי על ההגמוניה בנבכי ה"דיפ-סטייט" שלנו בין הכוחות הדומיננטיים בשני המגזרים. המשמעות המעשית של מאבק זה היא שבמקום שהצבא יהיה מכשיר של המדינה למימוש מדיניותה הכוללת, הוא מכשיר של קבוצות כוח פוליטיות - בחלקן סמויות מן העין - בכדי לרסן את המדינאים ולהרתיעם מניהול מדיניות המשקפת את הרצון הדמוקרטי של הציבור הישראלי. קלאוזביץ,
2 הוגה הדעות האסטרטגי הידוע מכתביו במאה ה-16 - 17, טבע את מטבע הלשון השכיח לפיו: "המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים". מאז נאמרו הדברים הוכחו הם לא אחת כמשקפים נכונה את המציאות מצד אחד וכמעצבים אותה בפועל מצד שני.
מאותה תפיסה בסיסית גם נובעת חשיבה אסטרטגית הגורסת שיש לקיים "הירארכיה של ערכים" בין שלושת היעדים המנחים את המדיניות הלאומית של מדינות עצמאיות: המטרות שמעמידות לעצמן מדינות חייבות להיות קוהרנטיות, כלומר להיגזר אלו מאלו ולהיות מוכלות זו בזו בסדר הירארכי. אם נחלק את המטרות המדינתיות לשלוש רמות מבחינת כלליותן והיקפן הרי שבכדי שתהיינה רציונאליות עליהן לנבוע זו מזו.
מטרות-העל הן המטרות המוכללות והרחבות ביותר אותן נכנה להלן "המטרות הלאומיות". אלה מבטאות שאיפות כלליות שאין להן פרוש מעשי מיידי מבחינת ההיקף השיטה ומועד הביצוע. "שיבת ציון" כמטרה לאומית של התנועה הציונית (המדינה היהודית שבדרך) היא דוגמה בתחום זה.
כאשר ניגשת מדינה לתכנן מימוש של מטרה לאומית, חייבת היא להתכנס משיאי "האקסטזה" של השאיפה הלאומית המופשטת ליסודות הקרקע המוצקה הדרושים להגשמתה. מטרה לאומית היא לרוב אוטופית, הווה אומר: מימוש מלא שלה הוא ארוך טווח ורב ממדים. בנוסף, ספק אם ניתן לכנס את כולו למסגרת של תוכנית קונקרטית במונחי זמן, אמצעים ותנאי-סביבה שאותם ניתן לשקול ולנתח באופן מוכלל כתוכנית בעלת נקודת התחלה וסיום מוגדרות. על כן מטרות לאומיות הן מסגרות מחשבתיות שמתוות כיוון אך אינן מהוות תוכניות פעולה.
תוכניות פעולה שתגובשנה כדרכי מימוש ליעד הלאומי המבוקש תהיינה מצומצמות יותר, אולם חיוני שלא תסטינה מהיעד אותו מתווה המטרה הלאומית. כך, למשל, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וריכוז העם היהודי בה, היא מטרה לאומית של התנועה הציונית. סטיה ממנה היא למעשה שינוי בתפיסה הציונית העקרונית שעלול להיות במקרה קיצוני גם בגידה בציונות או אפילו ויתור עליה. (תוכנית אוגנדה של הרצל). מטרה לאומית חייבת להיקבע ע"י המנהיגות הלאומית ולהיות מקובלת על רוב מכריע של הציבור. ככל שמטרה יותר שנויה במחלוקת ונתמכת ע"י קבוצת רוב מצומצמת יותר, הופך מעמדה לנתון בספק גובר והולך.
בכדי שניתן יהיה להגשים מטרה לאומית ("אוטופית") חייבים לפרקה למטרות-משנה מעשיות ואת אלה אני מכנה מטרות מדיניות ("אופרטיביות"). במסגרת זו אנו מתווים למשל גבולות לאומיים במונחי שטח, זמן, אמצעים, שלבי מימוש ועוד. תוכנית השלבים הערבית לחיסול התנועה הציונות ובכלל זה מדינת-ישראל היא מטרה מדינית. לעומתה הדרך בה בחר בן-גוריון להקים את המדינה כאשר אישר את תוכנית החלוקה של 1947, היא תוכנית (שלבים) מדינית. עובדה היא שאנו עומדים כיום (בעצם מאז 1967) במציאות שונה בתכלית מזו שבה היינו ב-14.5.1948. תוכנית מדינית תוחמת אפוא יעדים מדיניים שנמצאים בתוך גבולות המטרות הלאומיות ואותם אנו מבקשים לממש על-פי תוכנית ביצוע הנראית אפשרית בעיתוי הנתון.
החיים המדיניים החיצוניים הם תוצאה של פעולת גומלין בין כוחות ושאיפות מנוגדות באופן חלקי או מלא של קהילות, שלכל אחת מהן מטרות לאומיות משלה. דרכי הפעולה בחיים המדיניים הן שילוב בין שכנוע, פיתוי ו/או הונאה או שימוש בכוח (מלחמה) להשגת המטרות המדיניות. גם כאן יש להדגיש את הכלת המטרות האופרטיביות בתוך היעדים החזוניים-אוטופיים להשגת התנהלות קוהרנטית בראיה היסטורית.
המאפיין את ישראל מסוף תקופת בן-גוריון ועד ימים אלה הוא חוסר קוהרנטיות בין התנהלות מערכת הביטחון שלה לבין יעדיה הלאומיים המוצהרים. ליקוי זה מתחולל בגלל שלוש סיבות: א. מבנה ממשלי רופס ובלתי יציב. ב. אי-הסכמה גוברת בדבר זהות המטרה הלאומית (הגדרת הציונות ותכליתה). ג. עוצמה וסולידריות סקטוריאלית רבה מדי של ההנהגה הצבאית בישראל - זו שבשרות פעיל אך במיוחד זו שפרשה כבר ממנו. תורמת לכך חולשת הדרג המדיני שכביכול ממונה עליה על-פי הדמוקרטיה, אבל אינו מסוגל לאכוף עליה את רצונו.
ההתפתחות החברתית במדינה הביאה לכך שמערכת הביטחון הישראלית עוצבה ע"י יוצאי תנועת העבודה הסוציאליסטית, וקווי המחשבה, הפעולה ומוסר הביצוע של מערכת זו - שואבים את "סם החיים" שלהם מן העבר ומן הסולידריות ההדדית ביניהם. יתר-על-כן, ישראל חיה בין מערכות צבאיות קצרות יחסית אבל אינטנסיביות לבין איומים רצופים של טרור ואלימות בתחום הביטחון השוטף - ולפי שעה טרם גמרה אומר להשתחרר מכך. השתחררות מחייבת שני שינויים גדולים בדרכי החשיבה הציבורית: הכרעה מדינית לגבי גבולות הקבע של מדינת ישראל ברוח התפיסה הציונית (במילים אחרות החלת החוק הישראלי על איו"ש) ושינוי עמדה מהותי בשאלת יחסי-ישראל ירדן כאשר הראשונה רואה בשניה את המדינה הפלשתינית, הן על-פי גבולותיה והן על-פי הרכב אוכלוסייתה. הזרם הצבאי העיקרי בישראל עדיין רואה בירדן ההאשמית "גבול ביטחון מזרחי" שיש להעדיפו על פני קידום המטרה הציונית האולטימטיבית.
הליקויים הממשליים שלנו מונעים מהדרג הפוליטי הכרעה ברורה מול הדרג הצבאי והטלת מרותו עליו. פרוש הדברים הוא הנחיית ביצוע שתאכף ללא סייג אף שהדרג הצבאי בחלקו עשוי להסתייג ממנה, לסרב לה ולפעול להכשלתה (מיעוטו בגלוי ורובו בסתר). התפיסה ההגנתית - שיש מכנים אותה "הגנה פעילה או התקפית" - הביאה בשנים האחרונות לירידה ניכרת בכוחו של צבא היבשה הצה"לי ולאי-ניצול מלא של היכולות הטכנולוגיות של ישראל למודרניזציה מוגברת ומואצת של הצבא. לפיכך קיימות כיום ספקות בדבר יכולתו לנפק הצלחה
3 מבצעית לכל הנחיה רציונלית של הדרג המדיני לפעול במסגרת מדיניות הביטחון הלאומי המוסמכת. הדיכוטומיה המחשבתית הקיימת כבר כ-20 שנה בין הנהגה מדינית ימנית בהשקפותיה לבין ההנהגה הצבאית של ישראל (השמאלנית ביסודה), מחייבת הכרעה שתביא לשינוי תפקוד ברור בין שתי הזרועות.
4 הממשלה שהיא מפקדת הצבא על-פי החוק הישראלי חייבת להגדיר לצבא את מטרות המלחמה שלו במונחי הישגים ותוצאות ברורים וחד-משמעיים. היא זקוקה לשם כך למטה רציני לחשיבה אסטרטגית בתחום הביטחון הלאומי ולא למערכת-עזר לתפקידים פסאודו-מיוחדים למשרד ראש הממשלה בדמות המל"ל הקיים. הצבא חייב להיערך לביצוע הוראות הממשלה ולהציג לאישורה בתום לב את "מחיר הנחיותיה". לאחר הידברות וברורים רציניים ביותר תכריע הממשלה לגבי המהלכים שיש לבצע והמסרב לעמוד בקביעותיה - חייב לפרוש.
במילים אחרות: בדמוקרטיה, המטרות הן הביטוי לרצון העם. הגינות פוליטית מחייבת כל ממשלה נבחרת להיערך לביצוען או לפרוש. שינוי נסיבות מהותי מצדיק הצגת חלופות אולם את ההכרעות יש לקבל בדרכים דמוקרטיות הוגנות - לא בשיטות "אוסלו" קדימה - הכרעות לאומיות אין גונבים בחשכת הלילה. ישראל היא מדינה ריבונית ועליה להתרגל לכך ולהפנים זאת. ככזו יכולה היא לקבוע שהציונות מסתפקת בשליטה בארץ-ישראל בגבולות הקו הירוק. מה יחשוב עליה העם היהודי בעתיד או שכניה-אויביה בהווה - כל אחד יערוך את החשבון לעצמו. מאידך-גיסא, אם קבעה המדינה באישור רוב העם שגבולה המזרחי הוא הירדן, עליה לחתור ככל יכולתה למימוש הדבר ואסור להניח למכשלות פוליטיות מכל הסוגים למנוע זאת. (ההיסטוריה אולי חוזרת אבל לא באותן דרכים...)
הממשלה הנוכחית היא אתנחתה פוליטית לחשבון נפש שצריכה להיות קצרה ככל האפשר. ישנם חוגים בציבור הישראלי הרואים בה מכשיר למניעת קבלת החלטות מדיניות העולות בקנה אחד עם היעד הלאומי הציוני. ברור שזו חתרנות מבית ומצדדיה מבקשים להאריך את האתנחתה ככל שניתן הואיל והיא משרתת את מטרותיהם. זו גישה כושלת ומכשילה ואל לנו להניח לה להתוות את הדרך הציונית.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
