כאשר מתבוננים בימים אלה בנפתלי בנט - מי שהיה רק "אמש" ראש ממשלת ישראל - חש אני חובה להודות שצר לי על האיש. כבר חודשים ארוכים ברור שכאיש ימין מוצהר בעבר שגה כשהפך שותף מרכזי למהלך הקמתה של "ממשלת הקונגלומרט", מבלי שהבטיח תחילה את אגפיו הפוליטיים וקיבע את חופש הפעולה של ממשלה זו לאותם תחומים ופעולות שאליהם ורק אליהם התכוון. כמבצע ומנהל תפעול במשרד ראש הממשלה היה כנראה טוב בהרבה מלפיד, אבל כ"נוכל " פוליטי טרם למד כהלכה את המקצוע ועל כך הוא ואנחנו משלמים עתה בריבית ד'ריבית.
אילו התכוון להוכיח כי במישור האישי ותחת קשיים ואילוצים של "להיות או לחדול" מסוגל הוא למלא את התפקיד פרק זמן קצוב בטרם יתמוטט - הצליח בכך. אולם אם התכוון להראות שהוא מסוגל להגדיר מגמות התפתחות ארוכות-טווח למדינת-ישראל ולנווט לאורן את הממשלה כך שהשינויים המוצהרים גם יראו בשטח ולא רק יוזכרו כמס-שפתיים - מהלך זה הוא כשלון אחד גדול. האופן בו נהגו בו שותפיו בביקור הנשיא ביידן, ימים ספורים לאחר שפינה ללפיד את כסאו במחווה של אבירות-נאיבית, מוכיח שהמערכת הפוליטית הישראלית לא למדה שום דבר ולא שכחה שום דבר בכל ימי מנהיגותו (הקצרים) של בנט. בדיעבד קל לקבוע שדברי השבח שהורעפו עליו ע"י שותפיו במרכז ובשמאל במהלך הכהונה ולאחר שהודיע על פרישתו, לא היו אלא מס-שפתיים ובעצם הודאה בעקיפין שלא מיתן ולא ריסן אותם מעבר למה שציפו לו כחלק מהתרגיל הפוליטי.
במהלך הביקור ותחת חסותו המפוקפקת הופרו כמעט כל ההסכמות כביכול בינו לבין שותפיו ב"ממשלת הקונגלומרט" - בדבריו של לפיד, במעשיו של גנץ, בזחיחותו של ליברמן ואפילו בדרכו הפתלתלה של סער. התברר שבנט, שקד ועוד שניים או שלושה חברים "בימינה" אינם פסאדה מספיקה לפוליטיקאי המבקש להיות ראש ממשלה משפיע. משהחלה החבילה "הפוליטית" של "ימינה" התפורה בחוטים דקיקים מדי להתפורר - נותר המלך בנט עד מהרה "עירום".
רבים במחנה הימין הבינו שמדובר בסיכון גבוה ובסכנת כישלון, אך לא מצאו בליבם את העוז או חכמת המעשה להסיק מהערכת-מצב זו מסקנה אופרטיבית כדי למנוע את השגיאה - נתניהו הגדול והמנוסה עומד בראש קבוצה זו. להוותנו את המחיר משלמים כולנו; כך זה תמיד בפוליטיקה כושלת. בנט עצמו לא טרח להסביר את מניעיו ומעשיו בטרם חתם עם לפיד על הסכמי "הונאת הציבור". מחנה הימין שהיה המחנה הפוליטי הגדול ביותר אחרי הבחירות לכנסת ה-24, הוכה קשות ע"י מהלכו זה ומשום שסבר שאיננו חייב מאומה לשותפים פוליטיים קטנים ממנו - שגיאת-רהב מובהקת - נדהם לראות את ההעזה. משהובס בגינה פוליטית, במקום להכות על חטאו, ביקש לחסל בהבל-פיו את יריבו שבינתיים הפך בתודעת המובס המאוכזב לאויב.
ראש ממשלה אמור להיות בראש וראשונה פוליטיקאי בכיר ועתיר ניסיון. הפקדת ראשות פונקציית הביצוע של המדינה בידי מי שאינו כזה, הינה מעשה מסוכן וחסר אחריות. בנט חי בשדה הפוליטי כבר למעלה מ-10 שנים וכיהן במספר תפקידים בכירים לרבות שר הביטחון. אף על-פי שאין סומכים יתר על המידה על "נחתום המעיד על עיסתו", הייתה במחוזותינו עייפות מבחירות חוזרות והיו כאלה שרצו להאמין שמה שנראה על פניו כ"פטה מורגנה פוליטית" - ברית מוזרה בין כל הניגודים האפשריים - עם הרבה רצון טוב ויכולת להעדיף את טובת הציבור היא בכ"ז מהלך בר-סיכוי. היו אחרים שהיו מוכנים לספוג כשל מוגבל של שלטון זמני בראשות מי שהחזיק בידין את המפתחות להחלטה - ממשלה או בחירות חדשות - ובלבד מדריכה במקום. בדיעבד נראה שכולם טעו מלבד המניפולטורים הפוליטיים. נותרה פתוחה השאלה: מה חשב באותן שעות של ערב הכרעה בנט עצמו ועל סמך מה?
בנט לא דיבר אז ואינו מדבר לציבור גם עתה לאחר "הפיאסקו" הגדול וזו כבר שגיאה חמורה. מהלך אחד - הפרישה מראשות הממשלה והעברת שרביט המנהיגות ללפיד נעשו בהחלטות אמיצות וחד-משמעיות ללא ביזוי עצמי וללא סחבת של קטנוניות אישית ופוליטית. אולם אומץ לב ציבורי הוא רק אחת התכונות הנחוצות למנהיג לאומי. השאלה העיקרית שנותרה פתוחה היא לאן כיוון בנט מלכתחילה? אם ביקש להוכיח יכולת אישית כמבחן כישורים פרטי לעצמו - מעשהו ראוי לגינוי חריף. אם ביקש לבחון את כישוריו ולהתמיד במהלך לאורך זמן במקרה שיצלח זהו מבחן שיש לקבל אישור מהציבור לבצעו משום שלא ניתן לעמוד בו ללא תמיכה ציבורית רחבה ואסור לעשותו בהיחבא. זהו מבחן עתיר סיכונים מצד אחד ומבחן שאי-הצלחה בו מוליכה לסבל לציבור כולו או לחלקים נכרים ממנו. הצלחה היא תמיד מבחן התוצאה או הביצוע מול תוכנית הפעולה התוכנית סמויה מן העין - אין מבחן וגם אין הצלחה.
לכישלונו של בנט ארבע זרועות: ראשית, לא הצליח לקיים בידו את תפקיד רה"מ למשך שנתיים כפי שתיכנן מראש. שנית, מקור הכשל הוא בראש וראשונה בנבחרת שהעמיד כעזר לעצמו הן במפלגתו והן במשרד ראש הממשלה. ביסוד שתי המכשלות הללו מצויה תפישה שגוייה שאינה מכירה בצורך החיוני לפתח ולטפח מסגרות התומכות במיצובו הפוליטי וביכולתו לתפקד. שלישית, ראש ממשלה איננו סוליסט אלא "מנצח על תזמורת" המסנכרן את מהלכי המערכת כולה ומתאם הציפיות בין מעשיה לבין מושא העשייה - הציבור הישראלי הבוחר. לכן, גם אם עלו בידיו לא מעט הישגים נאים הרי כמנהל הממונה - כשל. רביעית, סוגיית האידאולוגיה וקשר עם ציבור הבוחרים. בנט יצא לדרך בראש מפלגת "ימינה" הפלורליסטית בהגדרתה מבחינת הרכבה והרואה את האידאולוגיה החברתית-כלכלית-תרבותית, השמרנית והמתונה כאידאולוגיה המנחה את גישתה בתחומים הבאים: (דמוקרטיה קלסית, הפרדת רשויות הממשל, כלכלה חופשית תחרותית עם חמלה חברתית, תרבות יהודית וציונות כקו מנחה לתפיסת הריבונות היהודית על ארץ-ישראל, ופלורליזם חברתי).
בהתחברותו למחנה פוליטי לצורכי כינון ממשל שהוא היפוכו הגמור להגדרת זהותה של "ימינה" - היה חייב הסבר ברור וחד-משמעי לציבור בוחריו בראש וראשונה בשאלות אלה: האם "ימינה" שינתה את הגדרת מהותה? האם שינה הוא את עמדותיו? מהם גבולות הפשרה שנטלה על עצמה המפלגה בחיבור פוליטי זה? מה תהיה התגובה לחריגת השותפים מן המוסכם? וכיצד מגינה "ימינה" על האינטרסים הפוליטיים הבסיסיים שלה מפני סכנות התרגיל? בכל אלה כשל כשלון מלא וחרוץ בו הוא ממשיך גם עתה...
1 תופעה שלדידי היא מוזרה במפלגה אידאולוגית אך בה בעת מאפיינת את רפיסות האחיזה של מנהיג "ימינה" בקהל הבוחרים שלה, היא הפער בין הכעס הרב של חברי ה"ליכוד" ומנהיגיו על מהלכי "ימינה", לזה של תומכי "ימינה" וחבריה, למעט מספר ח"כים חריגים שפרשו ממנה. דומה ש"הליכוד" ראה ב"ימינה" מפלגה "אחות" במעמד של "שבויה פוליטית", בניגוד לאופן בו ראו זאת רוב חבריה ותומכיה של "ימינה". אפשר שמכאן גם נבעה שגיאתו של נתניהו שסרב להתפשר עם בנט ושקד בשאלות הקמת הקואליציה בכנסת ה-44. מכל מקום אין להצדיק באותו אופן את שגיאתו של בנט שהתעלם כמעט כליל מהמפלגה שעה שפנה ללכת בדרך שעל פניה הייתה חמורה לא פחות מסטיות רבין ז"ל מהבטחותיו לציבור בבחירות 1992.
בנט במהלכיו השגויים הותיר משקעים ומהמורות רבים למחליפתו ב"ימינה" - אירגוניים, כלכליים, תדמיתיים ומנהיגותיים. הזמן עד לבחירות קצר והמלאכה עצומה. אם אין הוא מבקש להכשיל את שקד ב"ימינה", עליו לעשות "מבחוץ" כל מה שלאל ידו בכדי לקצר ולפשט תהליכים ולסייע למי שעמדה לצידו בכל ההרפתקה הזו וכמעט לא פצתה פה בפומבי. אינני מתרשם שהוא עוסק בכך באינטנסיביות הראויה ומפגין שוב נקודת חולשה בהתנהלותו.
אין כמו ניתוק המנהיגות הפוליטית מן השטח במפלגה אידאולוגית כדי לאיים על שלימותה, אמון תומכיה במנהיגות והיכולת לגייס את משאביה האנושיים לקידום דרכה המוצהרת. בנקודות אלה כרה בנט לעצמו בור עמוק אליו נפל זמן לא רב אחרי שמרבית תומכי "ימינה" בין היתר בהשפעת הח"כים "המורדים" החל חושד בכוונותיו ובאמינותו. נאמנותו להסכמות עם לפיד אינן חשובות יותר מנאמנותו לתומכיו. מדברים שאמר מיד אחרי פרישתו, ניתן להבין שהוא ער לשגיאה בסיסית זו, אבל טרם הפנים - אלא אם ויתר על חזרה לשדה הפוליטי או למחנה הימין - שעליו לתקן את שגיאותיו בטרם תתקבענה בתודעת הציבור ה"טבעי" שלו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
