ריח חמוץ

"אבל להם עצבות אחרת והם אינם משלנו כי אם נוספים עלינו, וכך יהיה עד יומם האחרון". (עמוס עוז, "ארצות התן", מתוך: פתיחת הספר)

החיים על קו תפר תרבותי; התבגרות בתקופת הדמדומים של ברית המועצות ובהגירה מדרדרת היא מתחלפת. הפרטים הקטנים הופכים מוגדלים, עתירי צורות, חורגים מהקשרם. יש כאן אלימות, כאב, גדילה והשלמה.

מאשה היא בת יחידה למשפחה יהודית שהתגוררה בבניין רכבת ברחוב שוסטקוביץ 6. גם סבתה התגוררה עמם. הם במקור מסנקט-פטרבורג. כך קוגן מתארת את הסביבה. והיא נכנסת לפרטים הקטנים ביותר - דירה לניגרדית בעלת סלון סובייטי, איום ההכאה התמידי מצד האם, ולמעשה, ריאליזם של שנות השמונים הנצבע בגוונים קלסיציסטיים. מעין תיאור מאובק וכבד. ילדה-נערה שלא ממש אוהבת את החיים שלה, אך מן הצד השני, לא יודעת אם אי-פעם תהיה מוכנה להיפרד מהם. ילדה-נערה החיה ב"גן עדן סוציאליסטי" (ואנטישמי) המתחלף בשיכון מדכדכך בישראל של שנות התשעים; בגזענות, אטימות, יהירות, פטרונות ופחד. יש כאן אחד עשר סיפורים, והתבגרות הנמהלת בסוציולוגיה, בסביבה שאינה מפרגנת ל"זרים", בעוינות ובכבדות, כמו בסנקט-פטרבורג, ובצורה אחרת, מלאת אפלה.

חיים בעוני. אימא האוגרת שקיות סוכר וקופסאות פח עם נתחי בשר משומר. עם הסוכר זה היה פשוט יותר, סבתא הצליחה בעזרתם להשיג תלושי מזון. סחר חליפין בבית היה עניין שבשגרה. הבית היה אפוף ריח חמוץ באופן תמידי. מעיד על ההחמצה בחיים. ולמעשה, דמותה השבירה של מאשה מתגלה לאורך כל הסיפורים בצורות שונות, ובכך הופכת את העלילה ללא אחידה, שבירה, פריכה, כמו חייה שלה. אולי בכך יש איזשהו משל על חייה של קוגן, בעת עלייתה עם משפחתה לארץ. דווקא בעצם הכניסה למקומות הקטנים האלה, לחריצים בחיים, קוגן מצליחה להביא דמות הצומחת מקשיי הגירה ועקירה באופן מעורר השראה. לתחושתי, זהו רומן בעל קווים אוטוביוגרפיים, היוצר בלבול וגודש בקריאה, ואלה מצליחים להעצים את מאפייניה של הדמות הראשית; שבר ארוך ההופך אותה לאישה חזקה. נדודים שיסתיימו לבסוף, אולי, בדבר מה שלם וטוב.

קוגן משתמשת לאורך כל הספר באובססיה ויזואלית ובעברית גבוהה. כאמור, דבר זה הופך את הקריאה בו למבלבלת ומאתגרת וללא אחידות. כאילו מטרתה להקשות על הקורא וליצור ביתר שאת את פעולת ההתנגדות לניתוק ולזרות. זהו גורלה של מהגרת המחפשת את עצמה בארץ חדשה, בשיכון עלוב בקריית חיים (שלה היא קוראת "קריית מוות"), יציאה מחברה פטריארכית ושימוש תכוף באליטיזם וביושן, וכאמור, בכתיבה ארכאית, כבדה, שנדרש לקלף ממנה שכבות רבות. השפה, למעשה, הופכת לסממן של זרות, והסרבול הלשוני הוא שהופך כאן את הנובלות ליצירות שניתן לקרוא בהן ברצף לקבל מהן את משמעותה הקשה של ההגירה.

בספר, קוגן מצליחה לחדד את הישראליות ואת הזרות בד-בבד; בטקסט הרב שכבתי הזה, היא מאירה את הדימויים האלה, מעבירה ביקורת חברתית ויוצרת דמות ראשית מורכבת ומפוצלת בתוך עצמה. הישראליות כואבת כמו הזרות. למשל, בסיפור "ארץ-סלע", היא מתארת מצב נשי ההופך למורכב, טבע המתערבב עם סוציולוגיה. הגיבורה מדמיינת ארץ בה שלושה סלעי ענק המגדרים את גבולותיה, את מי שהיא, לפני הבגרות, לפני הרעות העומדות להגיע, וכן את הסלע האימהי, השחוק, והסבתא המגינה על המסורת, ועל כל מה שקורה בפנים. כי החוץ צריך להישאר בחוץ.

קוגן מצליחה לתאר תהליך חד כיווני בדמותה של מאשה. תהליך כוחני, פגיעה בתום הילדות, פלישה היוצרת מעבר מאולץ לבגרות. היא נשטפת בעצמה, הופכת זרה לעצמה ולמשפחתה, וכאשר המשפחה משתלבת בארץ, היא מנסה לגדוע את עצמה, כמעט ללא הצלחה, משורשים ישנים. הגדיעה כל כך חלקית, שכלל לא ברור אם תושלם.

כאמור, ניתן להתייחס כאן לנובלות בנפרד, אך גם ניתן ליצור רצף בקריאה. אני בחרתי באפשרות השנייה, ולו בגלל הצורך להבין את הפיצול בדמותה של מאשה. פיצול כואב, הכרחי, טעון, המצביע על חוסר שלמות ועם זאת - מצליח להישיר מבט ולשקף עולם עוין, המלא במכות חום המתערפלות בזו אחר זו. קוגן מצליחה לנפץ את האשליה שבהגירה, והיא חובטת בקוראיה ללא רחמים.

החיים והמוות מתערבבים כאן. והקריאה בספר, עם כל דחיסותה, מלאה בקסם רב. דמותה של מאשה מנסה למצוא את קיומה בתוך הכאוס בחייה; מהילדות ועד הבגרות, תוך הגירה מתישה נפשית לארץ לא מוכרת, מלאה בניכר. כך קוגן מצליחה בתיאוריה, לא מתחנפת לקורא ומצליחה לנפץ מיתוסים, מראות ופרות קדושות.