גבולות האחריות

וינסטון צ'רצ'יל עצמו, מנהיג העולם החפשי במלחמת העולם השנייה, האיש שהנהיג את הניצחון על גרמניה הנאצית - חלק לנו, ליהודים, מחמאה גדולה, המהולה בביקורת - וכך אמר על עמנו בספרו המונומנטלי על מלחמת העולם השנייה - "תמיד הם חלוקים למפלגות הרבה עם הרבה מנהיגים הנלחמים ביניהם בחמת-נואשים. יפה אמרו שכל מקום שנמצאים שלושה יהודים יתברר כי יש שני ראשי-ממשלה ואחד מנהיג לאופוזיציה" (צ'רצ'יל מלחמת העולם השנייה כרך ה' "הטבעת מתהדקת" הוצ' עם-הספר, תש"ז 1956 עמ' 432) - כך ניבא האיש עוד בשנת 1951, לפני שבעים ושתיים שנה - וידע מה שניבא. אכן, יש לנו היום ראש-ממשלה וחליף לראש-הממשלה - ויש לנו מנהיג אופוזיציה, בנימין נתניהו - הנרדף בתקשורת בשנאה עיוורת וחסרת כל הנמקה הגיונית. בניגוד לשכל הישר מעדיפות מפלגות ציוניות לכאורה להסתמך על קואליציה עם מפלגות ערביות לאומניות שעצם קיום המדינה היהודית בארץ ישראל לא רק שהיא מנוגדת לעקרונותיהן - אלא שכל מעשיהן מכוונים לחיסולה כמדינה יהודית או לפחות להתחיל בכך כשלב ראשון להפיכתה למדינה ערבית-יהודית על כל המשתמע בכך - ודי להכימא ברמיזא.

אין לי ספק שפלגנות קנאית זאת שעליה מדבר צ'רצ'יל הכתיבה במודע או שלא במודע גם את עמדתם של חברי ועדת-החקירה לאסון במירון, כאשר כללו גם את ראש-הממשלה לשעבר - ואילו גם בעתיד - בנימין נתניהו, בין שמונה-עשר המוזהרים שקבלו אזהרות על מעורבותם בניהול ההילולה ובהכנות אליה. הדבר התמוה ביותר שקבעה הוועדה בנושא נתניהו הוא "שהוא ידע או שהיה עליו לדעת" שקבר הרשב"י במירון מטופל "במשך שנים בצורה לקויה, שעלולה ליצור סיכון למשתתפים רבים..." כך! לא פחות ולא יותר! היה על ראש-הממשלה לדעת, לדעתם של חברי-הוועדה מה הסכנה האורבת לציבור בהילולה?! - האם יכול ראש-ממשלה לדעת על כל הסכנות האורבות בדרכים, בערים ובעיירות לארצו? - אם כך רואה הוועדה את תפקידו של ראש-ממשלה - המעט שניתן לומר עליה היא שחבריה חושבים חשיבה ילדותית ולא בוגרת וכי אינם מבינים בענייני מדינה וחסרי ניסיון אנושי של אדם אינטליגנטי. אפשר באותה מידה להטיל אחריות על ראש-ממשלה אם חפירה או חפירות המשבשות את הדרכים בתל אביב - תקרוסנה לפתע. הוועדה במקרה הזה תוכל להאשים את ראש-הממשלה כי "היה עליו לדעת שחפירות מרובות כאלה בתל אביב מסכנות את הציבור וניתן להפגע מהן בפציעות ואולי, חלילה, במוות.

גם המצב זה ובכל סיטואציה מופרכת אחרת - ניתן לומר מתוך אווילות או שנאה או עוינות פוליטית - שראש הממשלה אחראי כי ידע שראש-העיר מרשה לנהוג באזרחי העיר כפיאודל מימי-הביניים הנוהג בצמיתיו.

נביא דוגמה מנושא ביטחוני והרי ועדת חקירה ממלכתית אינה מוגבלת בשום תחום. מלחמת יום-הכיפורים, תחילתה במחדל נוראי שהצביע על רשלנות-רבתי מצד הדרגים הרמים ביותר במדינה. בחזית לאורך עשרות קילומטרים מול הגבול המצרי היו מוצבים רק כמה מאות חיילים במרחקים גדולים ממעוז למעוז. דובר בזמנו שהוכנו צינורות שיפלטו חומרי-בעירה נגד צבא פולש - אך האמצעים האלה לא הופעלו כנראה כתוצאה מתחזוקה לקויה. המודיעין לא סיפק מידע בזמן. האסון היה כל-כך גדול שרמטכ"ל-העל הלאומי דאז משה דיין - נכנס לפאניקה מפחד שהבית השלישי עומד להחרב. ראש הממשלה, גולדה מאיר, החזיקה מעמד וניסתה להרגיעו. אפילו בנסיבות נוראיות כאלה - ועדת החקירה הממלכתית שמונתה לא הטילה אחריות על הדרגים המדיני והפוליטי. רק הרמטכ"ל, דוד אלעזר התפטר בעקבות מסקנותיה וקצינים אחדים הודחו. (ראה גם בהארץ 31.8.22 עמ' 3).

אין להשוות בין האחריות של ראש הממשלה ושריה במלחמת יום-הכיפורים לבין האחריות לאסון ההילולה במירון. ב-1973 המדינה עצמה יכלה לקרוס כאשר שיקול הדעת לא הופעל כלל על-ידי הממשלה - או שהיה לקוי. ובכל זאת - הוועדה אז הייתה חכמה מספיק כדי שלא לנסות להטיל אחריות על חברי הממשלה. לעומת זאת - הוועדה במקרה שלנו אצה-רצה להאשים בפומבי את נתניהו באמצעות מכתב-אזהרה. ברור לכל כי עצם משלוח האתראה מצביע על כוונה להאשים את ראש-הממשלה אך ראש הממשלה אינו קצין-הביטחון של הרי מירון; הוא לא המהנדס של המקום ולא מי שארגן את ההילולה - ולא מי שהשתתף בתכנונה - אז באיזו זכות וסמכות מטילים עליו חשד באופן פומבי חודשיים לפני קיום הבחירות? - ומה היה קורה אם הדוח של הוועדה היה מתפרסם לאחר הבחירות?

יש עדיין תמימים אצלנו המאמינים שכל השופטים - או מי שהיו שופטים - הם אנשים חכמים, טהורים, תמיד צודקים ושקולים - אך לא זה המצב, ואין כל ערך לאזהרה שנשלחה לנתניהו. זהו צעד מוטעה שאין להתחשב בו.