כל בוקר אני מדדה על מקלי בטיילת של העיר בת ים ונהנה מהנוף המרהיב. הבוקר ירדתי לחוף היפה ואני מקליד את המשפטים במאמרי זה מתוך כאב. אני כואב את עוצמת הפער בין הנוף המרהיב, העולה ומזדקר במלוא הדרו עם עלות השחר על חופה של העיר בת ים ובין האפלה והקדרות היורדות על בוקרו של אותו היום על מספר לא מבוטל של אנשים, אותם פגשתי בדרכי, שלמרבה הצער, "בילו" את הלילה על החוף. עבורם החוף הוא ביתם. לזרוקים על החוף לא מובטח הפתרון של איכות חיים, כפי שמנוסח בפרשת "כי תבוא" בספר דברים פרק כ"ח פסוק ג': "ּוּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת... אִם תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלוֹהֶיךָ". הברכות עבורם הן שמימיות ורחוקות. עבורם הברכות, המנוסחות בחוק המקראי, נראות כמלל חסר כיסוי. אסור לנו כחברה, שאפילו לאדם אחד חוף הים או הספסל על הטיילת בעיר בת ים יהיו להם ביתם.
יש לי שיח ושיג כואב עם ההוראה לקצץ את כף ידה של האישה, כפי שמנוסח בהוראת החוק בפרק כ"ה פסוק י"ב: "וְקַצֹּתָה אֶת-כַּפָּהּ, לֹא תָּחוֹס עֵינֶיךָ". אני מתייחס בכאב רב לניסוח הצו לא רק מפאת האכזריות הרבה שבו, אלא גם עקב הנימוק חסר ההיגיון שניתן בפסוק הקודם - פסוק י"א - כי בעת ריב, כשאישה נחלצה לסייע לבעלה ולחלצו מידי האיש המכה בו, ותוך כדי התלהטות הריב היא במקרה נגעה במבושיו של אותו האיש המכה את בעלה, יש להענישה בקיצוץ כף ידה. אני מקליד בכאב את הנסיבות לפיהן יש לקצץ את כף ידה של האישה: "כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחַד וְאִישׁ וְאָחִיו, וּקְרֵבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָּׁהּ (בַּעֲלָהּ) מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבוּשָׁיו".
קשה לי להשלים עם עובדה מצערת, שבאותיות העבריות אותן אני אוהב אהבת נפש מנוסח החוק, המחייב את קיצוץ כף ידה של אישה. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. בצער אני כותב, שהשפה העברית היפה שלנו מובסת לחלוטין, כשבאותיותיה נכתבו שלוש מלים אכזריות בתוכנן - "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ".
בשתי הפרשות יש סקירת חוקים, שנועדה להדריך אותנו איך להתנהג בבואנו אל הארץ. שכר ועונש ייקבעו רק בהתאם ליישום החוקים. כואב לי לשמוע מפיה של אריתראית במדינתי מה עובר עליה בחיי היום-יום, וזאת כאשר חובה עלינו לזכור, כי עבדים היינו בארץ מצרים, אליה הגענו בלית ברירה כפליטי רעב, כי רעב היה בארץ כנען. אני מצטער להביע בשיחתי עם פרשות השבוע על המעידה שלנו כחברה, שאינה מקיימת את הצו המוסרי המנוסח בחוק המקראי, המחייב אותנו להאיר פנים לגֵּר המתדפק על דלתות ארצנו. יּתרה מזאת הוא מחייב אותנו - "לֹא תַּסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו... עִמְּךָ יֵשֵׁב, בְּקִרְבְּךָ בַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שַׁעֲרֶיךָ כַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו -ט"ז). אני מביע את צערי, שאלפי פליטי רעב שבאו לישראל, פוגשים חברה ישראלית ששכחה מה היה מנת חלקה כפליטי רעב.
איתן קלינסקי
