במועדים, בשבתות ובסתם יום של חול כשהגעגוע מטפס אל עבר הגרוגרת, מתיישב וממאן בעקשנות טורדנית לעזוב, מחניק את הנשימה, עולה לנגד עיניי דמותן של המלכות האמיתיות. המלכות משכונת אליהו, שכונת ילדותי בבית שאן. על ראשן אין כתר, חליפותיהן אינן תואמות את כובעיהן, ידיהן חפות מכסיות של משי וארגמן, אין להן שומרי ראש, אין להן משרתות ומשרתים, אין להן נהג, הן לא גרות בארמון, המונים אינם מריעים להן בצאתן ובבואן.
עיניהן של המלכות משכונת אליהו שבבית שאן מפיקות תבונה, מבטן חומל, חיוכן הוא היהלום המעטר את פניהן היפות. תכשיטיהן הרבים מביטים בהן, תולים עיניהם באישה האצילית הזאת, באמא. המלכה אליזבט, הייתה מלכה מהאגדות. המלכה האם וחברותיה, משכונת אליהו מבית שאן, הן מלכות מהחיים.
אימי הורתי, המלכה פנינה, משכונת אליהו, כמו הדוכסית ג'ג'ו, הברונית מרי, הנסיכה אסתר, הוד מלכותה יפה, יורשת העצר זהרה, הרוזנת רותי, והליידי שרה, כולן היו מלכות בדרכן, מלכות בלי כתר אך עם שמחה עצומה, נתינה אינסופית, יכולת התמודדות מול אתגרי החיים במציאות מורכבת ויצאו כשידן על העליונה.
בחגים ובשבתות ואפילו בסתם יום של חול, אני מפליג בזיכרונותיי לשמונה בתי הרכבת אשר היו לשכונתי ולנוף ילדותי, שמונה משפחות, שמונים ושמונה ילדים, בן פורת יוסף, והתמודדות יום יומית בשדה הרדיואקטיבי של החיים. בני האדם נוהגים לעשות אידיאליזציה מהמציאות הרחוקה, מציאות בה הפרוטה לא הייתה מצויה בשפע, מציאות בה כיבסו בידיים עם סבון חתול, מציאות בה לא הומצאו עדיין טיטולים, מציאות של משא-ומתן עיקש בשוק של יום חמישי על כל עגבנייה ותפוח.
ברם, על-אף צוק העיתים, המציאות המורכבת של הר האתגרים בפניהם ניצבו ההורים שלנו, האימהות המלכות שבזכותן האבות יכלו אף הם לזכות בתואר המלכים, היותה קשה מנשוא ובכל זאת יכול יכלו לה בעוז, בנחישות, באמונה ובהרבה חיל, נשות החיל.
מעת לעת עולים באפי ריחות הניקיון, הבית המבהיק, הבגדים החדשים, התספורת החדשה, הנעליים החדשות, הבישולים המשובחים, רגע החסד בו המלכה האם קושרת את העניבה סביב חולצתו הבוהקת של אישה הלבוש בחליפת שלושה חלקים בדרכו, עוד רגע קט, אל בית הכנסת מוקף בילדיו המאושרים. המבט המאושר של המלכה האם העוקבת אחר אישה וילידיה בדרכם אל בית הכנסת, ידה המיובלת והענוגה המלטפת את ראשי הילדים התולים עיניהם בה. המלכה האם שניצחה כנגד כל הסיכויים, שמאין יצרה בחוכמתה יש גדול, היא המופת, המודל לחיקוי, הכבוד.
אז לא השכלתי להבחין בין מלכה מהאגדות לבין מלכה מהחיים. מאז שעמדתי על דעתי, ידוע ידעתי כי ראוי היה להניח את הכתר על ראשה של המלכה האם, הדואגת לכל שנים עשר ילדיה, לאישה, המובילה ביד רמה, המנווטת ביד בטוחה, המתמודדת בעוז ובגבורה. פנינה, שרה, יפה, ג'ג'ו, אסתר, מרי, רותי, זהרה, אלו הן הגיבורות האמיתיות, המלכות האמיתיות. אלו הן הנשים שעמדו בחזית החיים במלחמה על הקיום וניצחו בזכות אמונתן, עוז רוחם, אהבתם.
בערב ראש השנה, טרם התקדש החג, אני עובר בדמיוני שוב ברחוב ילדותי. הריח הנפלא של הגדר החיה שנגזזה, הפרחים שנשתלו, ריח הניקיון מתערבב עם ניחוחות הבישולים, לחם הבית של שרה הנאפה לפנות בוקר עם יצירות האומנות של אסתר מלכת העוגות, הגונדי של יפה, הדגים של מרי, הריח של הסחקה שרקחה ג'ג'ו במומחיות, הריח המשכר הזה עולה שוב באפי ומולי ניצבים ילדי השכונה משחקים בשבע אבנים, חמורי, חבל, קלאס, מחניים ומחבואים בגן הפיל.
ריח של חג באוויר. עוד מעט יצעדו הבנים עם האבות לבתי הכנסת, האימהות תדלקנה נרות של חג והשולחנות העמוסים בכל טוב ייראו כמו ארוחה שמלכת אנגליה רק הייתה יכולה לחלום עליה. אני מרחף בתחנות חיי, עוצר אצל יעקב הגנן, מבקש להכין לכל אחת מהמלכות של שכונת אליהו זר ענק, של פרחים חיים, רעננים, יפים בשלל צבעים, להניח כתר לראשן של האימהות הגיבורות המלכות האמיתיות שלנו.
