שוב חוזר הניגון

לקראת יום הכיפורים הבא עלינו לטובה ולברכה, פרסם יוסי מלמן כתבה בבלוגו בעיתון הארץ על 48 השעות הגורליות של "המוסד" ערב יום הכיפורים ה'תשל"ד. מלמן מסתמך על מסמכים חדשים, שנפתחו בפניו, ואני מעריך מאוד את שקדנותו ואת דבקותו במטרה.

בהתעסקות המופרזת במחדל ההתרעה במלחמת יום הכיפורים יש הטעיה - בנוסח השגיאה המכוּו̤נת של ועדת אגרנט, שנועדה להסיח את הדעת מהכישלון במלחמת יום הכיפורים ומהאחראים לו בדרג המדיני (שר הביטחון ואולי ראש הממשלה) ובדרג הצבאי (רמטכ"לים, סגני-רמטכ"לים וחברים במטכ"ל בשנים 1973-1967).

היה מחדל התרעה של אגף המודיעין (אמ"ן) - משמע, של מחלקת המחקר באמ"ן. אך בחזית התעלה ובגולן ראו כל העם את הקולות ואת האורות, ובדרגים הבכירים לא שעו לדיווחיהם גם דקות ספורות לפני פרוץ המלחמה. מחדל ההתרעה העצים את הכישלון הנורא, שנבע משרשרת איומה ואין-סופית של מחדלים בכל אגפי המטכ"ל, שראשיתה שנים לפני כן. אמנה רק כמה מהם:

· קידום מפקדים בכירים לא-ראויים לתפקידי אלוף.

· אי-דיכוי העיסוק המוגזם של הקצונה הבכירה ב"מלחמות גנרלים", על בסיס אישי ועל בסיס פוליטי מאז מלחמת ההתשה.

· החלפת מפקדים בכירים בכוננות ג', שהוכרזה לפני המלחמה.

· אי-תחקור מלחמת ששת הימים.

· אי-הפקת לקחים ממלחמת ששת הימים.

· אי-תחקור מלחמת ההתשה.

· אי-הפקת לקחים ממלחמת ההתשה.

· זלזול באויב ושחצנות חסרת בסיס.

· הקמת המעוזים בקו בר-לב ואי-פינוי לוחמיהם עם פרוץ המלחמה.

· מוצב החרמון לא הוכן כיאות להגנה, והיה בו מצבור של ציוד, שטרם הותקן.

· אי-היכרות עם מבנה הצבא הסורי והצבא המצרי, עם תורות הלחימה שלהם ועם אמצעי הלחימה שלהם.

· אי-הכנת תוכנית להגנת סיני. היו כמה תוכניות "שובך יונים", ואף אחת מהן לא הייתה מפורטת כתוכנית מבצעית להגנה.

· תוכנית הגנה שגויה לגולן.

· מחדל במודיעין הקרבי.

· מבנה משובש ולקוי של צה"ל, שבמסגרתו החליטו השוטים בחכמי חלם בחאקי, שאין צורך ברגלים, בתותחנים ובהנדסה בצבא היבשה.

· אי-הצטיידות באמצעים לראיית לילה, בטילים נגד-מטוסים (נ"מ), בטילים נגד-טנקים (נ"ט), באמצעים לגישור ובמובילי טנקים.

· תורת לחימה לא-מתאימה. למעשה, הוכן צבאנו היטב למלחמה הלפני-קודמת, והתאמן באינטנסיביות רבה לקראתה.

· אי-קריאת כמות מספקת של אנשי מילואים לשירות פעיל בין כסה לעשור. חטיבת מילואי השריון "הראם", שנקראה לתרגיל, שוחררה לביתה יומיים לפני פרוץ המלחמה.

· אי-הפעלת התוכניות "תגר" ו"בנדיגו" לדיכוי המערכים נ"מ מצריים.

· חוסר במודיעין עדכני למבצע "דוגמן 5" לדיכוי המערכים נ"מ סוריים.

· הפעלה לא-נכונה של חיל-האוויר ביומיים-שלושה הראשונים למלחמה.

· שיבוש המידע, שהתקבל מהסוכן מרואן אשרף, על שעת תחילת המלחמה (שעת ה-ש').

· שימוש באמצעי לחימה מיושנים ובלתי-אמינים כמו רובים ומקלעונים מיטע̤נים FN, תת-מקלעים "עוזי", מטולים נ"ט "בזוקה", רוֹמ̤י-רימון נ"ט, זחל"מים.

· שימוש במכשירי-קשר מיושנים ולא-אמינים.

· למרבית המפקדים הזוטרים עד דרג מפקד-פלוגה לא היו מפות.

· אי-שימוש בלהביורים בחי"ר, במדוכות עשן בטנקים ובתותחים מתנייעים (תומ"תים).

· מחדל בניהול מחסני החירום (ימ"חים). כתוצאה ממנו לא היו לאנשי המילואים, מדים, סרבלי שריון, מעילים, כובעים, נשק אישי, תחמושת וציוד אישי, ולא היו משקפות למפקדי-טנקים ולקציני שריון. לרכב הקרבי המשוריין (רק"ם) לא היה כל הציוד הנדרש לזיוודו, ולא היו דלק ומנות קרב. למשל, בחלק מהרק"ם לא היו כנות למקלעים, וטנקים פטון M-60A1, שהיו החדישים והמשוכללים בצה"ל, ולא רק הם יצאו לקרב ללא מקלעים.

· בימ"חים לא היו די מלגזות לשינוע תחמושת כבדה לטנקים ולתומ"תים. כתוצאה מכך התקדמה הוצאת הטנקים של יחידות המילואים לחזית בעצלתייים.

· לא הוקצו די מובילים לזירות; ולכן, שבקו כלי רק"ם רבים ורכב לא-משוריין בדרכים מהימ"חים לחזיתות.

· אי-ניהול התנועה בדרכים ובצמתים חיוניים.

· ניהול לקוי של שיתוף הפעולה בין חיל-האוויר לצבא היבשה.

· רישום לקוי של המתגייסים, שהחמיר את בעיית הנעדרים

· הכרה מאוחרת מדי בהלם-קרב ובפוסט טראומה, שהוא גורם.

ויש עוד עשרות - אם לא מאות - מחדלים נוספים, קטנים כגדולים, באגפי המטכ"ל, בחיל-האוויר, בפיקודים ובחילות, ששיבשו את כוחותינו, והכריעו את צבאנו במלחמה. את היפוכה של התמונה יכולנו לראות בחיל-הים בזירת הים התיכון. המצב היה חמור מאוד, וההלם נורא. לכן, החליטה ועדת אגרנט להאשים את המודיעין, ולהדיח קבוצה קטנה של "תפוחים רקובים" (וביניהם הרמטכ"ל דוד אלעזר (שאכן, היו ראויים להדחה), במקום לנקות את האורוות.

ארבעים ותשע שנה אחרי, ולא הבנו את מה שאִתרע לצבאנו במלחמת יום הכיפורים. הציבור הישראלי והחוקרים עדיין הולכים שולל אחרי מקסם-השווא של מחדל ההתרעה, ועסוקים במרץ רב בחקר המודיעין ובאפולוגטיקה, שהופכת את התבוסה הנוראה בתשרי ה'תשל"ד ל"ניצחון הגדול ביותר שלנו", ויש המפריזים עד כדי "הניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית".

כיוון שלא היה ניצחון במלחמת יום הכיפורים, והיו בה אך מעט הצלחות מעטות - פרצה מלחמה עזה בין העוצבות על קומץ היוקרה וההצלחה, שנרכשו במלחמה, ויחידות רבות עד עצם היום הזה מי עשתה מה, ומי הביאה את הניצחון במו ידיה ולבדה.

אי-הפקת לקחים

מלחמת יום הכיפורים ומלחמות ההתשה, שפרצו אחריה בשתי החזיתות, הניחו את התשתית לתבוסותינו במלחמותינו הבאות. צבאנו, כמסורתו מימי ה"הגנה", לא תחקר את האירועים, וסירב להפיק לקחים מהם. כלומר, כמו בכל מלחמות ישראל, שילמנו את מלוא שכר הלימוד עם בונוסים, ולא רצינו ללמוד דבר. חוברת הלקחים, שפרסם צה"ל אחרי המלחמה, מגוחכת, ואינו עונה על בעיות היסוד של צבאנו במלחמת יום הכיפורים.

אלוף שלמה גזית פקד, מיד עם היכנסו לתפקיד ראש אמ"ן, לא לחקור את המלחמה בטענות משונות ביותר. הגדיל לעשות רא"ל מרדכי גור, הרמטכ"ל החדש, שכביכול לא השתתף במלחמה, היה מקורי ביותר. הוא פיזר את מחלקת היסטוריה, שגדלה, כדי שתוכל לחקור את המלחמה. גור אמר בכנס קצינים בכירים במחנה צריפין, שאין צורך להפיק לקחים כיוון שהוא יודע מה השתבש, וכבר הפיק בעצמו את הלקחים.

מחדל בוושינגטון

כזכור, הוגלה גור לוושינגטון הבירה (וכרגע אין חשיבות לסיבה/תירוץ) בסוף 1972, ושימש נספח צבאי בשגרירות ישראל. יש שמועות, שבמקום להיות בנספחות (אחד המקומות החשובים ביותר במלחמה) במהלך המלחמה, ולנהלה, הגיח כמה פעמים ארצה, כתייר במפקדות בשתי החזיתות.

מיד עם בואו לפנטגון הצליח גור, כנראה, בגלל יוהרתו המופרזת, להתקוטט עם האנשים הקובעים בפנטגון ובצבא האמריקני, שהיו תחת הלם מתבוסת ארצות-הברית בוויטנאם, והוכרז כ"פרסונה נון-גראטה" בפנטגון. כלומר, נאסרה עליו הכניסה למשרד ההגנה האמריקני, ושום גורם במשרד ההגנה לא שיתף עמו, אישית, פעולה. את מקומו מילא תא"ל שייקה ברקת, הנספח האווירי (גנרל של כוכב אחד בלבד, בלשון הצבאית האמריקנית), שניהל כמיטב יכולתו את ענייניה של ישראל בפנטגון, שבו יש חשיבות רבה לדרגות (ממילא, אלוף הוא רק גנרל של שני כוכבים ...) - מחדל נוסף לרשימה.

על תפקודו הגרוע של גור כנספח צבאי במלחמת יום הכיפורים שמעתי, לימים, מביל קלמנטס, שהיה מושל טקסס בזמן לימודיי שם, ובמלחמת יום הכיפורים היה סגן-שר ההגנה.