באחרונה הופיעו ידיעות כאילו נתניהו הקצה 30 מיליארד שקל למגזר הערבי. סכום נכבד שבוודאי יאפשר את שיפור התשתיות במגזר. אישור לידיעה זו טרם נתקבל, אולם כבר רבו, כצפוי, תגובות זועמות בתקשורת. ובנקודת המוצא, השאלה "מדוע נשמעה מצדה הימני של המפה הפוליטית דאז, הטענה כנגד הקצעת הסכום האמור (באמצעות עבאס מנסור), ואילו עכשיו אתם בעצמכם מעבירים למגזר הערבי סכום עתק הרי זו הצביעות בהתגלמותה...".
והרי לפניכם התמימות להרע. ברור שהממשלה היוצאת הייתה תלויה עד למחנק בצווארה הרגיש, בעצם קיומה, בקולות שמנסור עבאס סיפק לה, לצרכי קיומה בכנסת. יאיר לפיד אף הודה, שבקואליציה הבאה הוא יעשה מאמץ גם להרחיב את הנוכחות הערבית בממשלה העתידית, לכשישתף סיעות ערביות נוספות... בהסכם לשיתוף פעולה עתידי.
כיצד מרהיבים עוז, אם כן, עיתונאים מנוסים, להעמיד, מול קוראיהם, פנים מיתממות, כאילו אינם מבינים את תמונת המצב השונה בתכלית בין שתי האפשרויות דלעיל ומה תהיה השפעתן על המשילות בנגב ובגליל.
על-מנת "לשחרר" את השוחרים המושבעים של הממשלה הקודמת ממיני אשליות שהן, עבאס אף הודיע כי "המשך הנטיעות בנגב, הן כדקירת סכין בלבי". ומובן שממשלת לפיד/בנט מיהרה להפסיקן... אתם הבנתם את זה? למזל כולנו לבנימין נתניהו אין מגבלות כאלה. הוא לא תלוי בהם. ולכן יש לצפות שהוא יהיה חפשי יותר בכינון משילות סבירה בחבלי הארץ היקרים שלנו.
תוכנית ההינתקות - האם יש עכשיו תקווה חדשה באופק
בקייץ 2005 ביצעה ממשלת ישראל, את תוכנית ההינתקות, אותה הגה ראש הממשלה אריאל שרון. התוכנית לוותה בוויכוח מר וקשה, בין מחייביה לבין השוללים אותה. היא אושרה בכנסת ברוב של 67 תומכים ו-45 מתנגדים. 7 חכי"ם נמנעו. בכלל המתנגדים היו השרים עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון. אריאל שרון פיטר אותם למחרת ההצבעה.
מאז ועד היום מלווה אותנו השאלה הנוקבת: האם ההינתקות הצליחה להשיג את מטרותיה הבסיסיות, ובראש ובראשונה, ליצור משטר חדש של יחסים ביננו לבין הפלשתינית, קרי, הפסקת אש בינינו לבין אותם פלגים בתנועת אש"ף שדיברו על מטרת העל שלהם והיא אחת ויחידה: השמדת הישות הציונית קרי, ישראל.
למעשה ההינתקות הייתה עוד מהלך (שהתברר ככושל), להחייאת הסכמי אוסלו. כזכור תקווה גדולה רווחה בקרב הציבור היהודי, בעקבות ההסכמים הללו. אלא שהתקוות נתבדו עד מהרה, בנחלי דם ואש, ששטפו את ערי ישראל. במהלך הוויכוח, הושמעה הטענה, כי ההסכמים כשלו, משום שלא לוו בפינוי שטחים פלשתינים... "אם נפנה עוד שטחים", אמרו בכירים בממשלות ישראל ובשמאל הישראלי, "יתברר לפלשתינים שתם הכיבוש הישראלי, ואין יותר בסיס אידיאולוגי להמשך שפיכות הדמים".
אם היה צורך בניפוצה של אשליה זו, באו שוב אירועי דמים, הפעם מאורעות מאי 2021, והנה שוב, גם הנחת השלום כקודמותיה, התבררה כחסרת שחר, נופצה אל קרקע המציאות. מה גם שהתברר כי הפורעים, היו ערבים צעירים. שוב נאלצנו לחוות על בשרנו את העובדה שהשנאה היא השלטת ברחוב הערבי.
האם ישראל התבגרה ונחלצה מאשליותיה בכל הקשור ליחסיה עם הערבים? האם שוב גובר הסיכוי לסכסוך דמים נוסף, אולי מר מקודמיו? האם קיים כלל פוטנציאל לשינוי המיוחל ואם כן ומה הוא אותו גורם פלאי במערכת היחסים המורכבת ורווית הדמים בינינו לבין הערבים, שיגרום לתפנית מופלאה כזו?
בראיון עם ארי שביט אמר אז בוגי יעלון כי: "המהלך החד-צדדי של ההינתקות, חיזק את הנראטיב הפלשתיני, והחליש את זה הישראלי... הוא קיבע את הציפיה לנסיגות נוספות בגדה המערבית, ללא הסכם וללא תמורה הוא שלל מישראל נכסים מבלי להעניק לה נכסים... ההינתקות יצרה תקדימים מסוכנים וביניהם התקדים של נסיגה עד לקו הירוק".
האם קיים פתרון כלשהוא באופק? לכאורה לא נראה כזה. אבל אולי, רק אולי, את הפריצה הגואלת יצר נתניהו מבלי משים, כאשר חתם על הסכמי אברהם על מדשאת הבית הלבן. וכאן אנו מגיעים לבחינת ההתעצמות האירנית והשפעתה על המרחב בו נמצאת ישראל. האם ישראל מהווה פתרון, ואולי חלק ממנו, בכל הקשור ליכולתן של האמירויות ושל ערב הסעודית להתארגן וליצור, תוך כדי כך, עוצמה מספקת על-מנת לעמוד בפני המעצמה המטילה על אזורנו צל גדול, בבחינת מצפון תפתח הרעה?
שאלה זו מחייבת דיון נפרד, אבל במצב העגום בו נמצאת ישראל, ועמה גם חלק נכבד מהעולם הערבי, מפציעה סופסוף גם תקווה. אולי היא בינתיים זעירה, אבל היא תלך ותגדל, אם תינתן לנתניהו האפשרות להוביל אותה אל חוף מבטחים. אם כך יקרה, הרי שנחלצנו סופסוף גם מתעתועי הפוליטיקה של בני דודינו, כאן ליד ביתינו, שבמהלך מאת השנים החולפות היו כחרב המתהפכת בידי הפלשתינים. אולי...
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
