כפיים של חרפה

הדי מחיאות הכפיים שנשמעו בכנס עורכי הדין לדברי ההסתה לאלימות של עו"ד דוד חודק יהדהדו עוד זמן רב בחלל הישראליות. החרפה הזו הלובשת גלימה שחורה, הגלימה שהזדהמה, היא עדות מחרידה על הכיוונים שהחברה הישראלית צועדת אליה, אל התהום הפעורה בעיניים קרועות לרווחה.

על אף עוז רוחו של דוד חודק במלחמת יום הכיפורים, דברי ההסתה והחרפה הם הבבואה לקרע המתרחב בחברה הישראלית. עדות לצביעות, עדות לסיקור הבררני, עדות להתקרנפות של מי שמייצגים בעיני עצמם את המוסר, הטוהר, הצדק והשוויון. דברי ההסתה המחרידים של עו"ד חודק התקבלו בשוויון נפש בקרב חלקים משמעותיים בתקשורת, בקרב חותמי העצומות למיניהן, בקרב מובילי ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית החשובה ביותר.

הזעזוע המדאיג ביותר הוא תגובת עורכי דין, ובהם שופטים מכהנים, במחיאות כפיים סוערות, כפיים של בושה וחרפה, של טירוף מערכות, של שותפים להסתה ולדברי הבלע החמורים. איש מבין מוחאי הכפיים לא התייצב ותבע להוריד את חרפת עו"ד חודק מהבמה, איש לא היסה אותו, איש לא תתבע ממנו לחזור בו מדבריו. חבורת לובשי הגלימות השחורות אשר ישבה באולם ומחאה כפיים המיטו חרפה על עצמם, על גלימתם, והוכיחו מדוע הרפורמה החשובה נדרשת יותר מתמיד.

התנהלות זו מצד המחנה המתחזה להיות המחנה המוסרי, הנאור, הליברלי, המתקדם, לא הפתיעה, לא גרמה ללסת איש להישמט, לא זעזעה את אמות הסיפים, אלא רק הוכיחה את המוסר הכפול, את המוסר על-פי פוזיציה, עיין ערך עו"ד אבי חימי, ואיתרוגו. מזמין אתכם לבצע תרגיל מחשבתי קל, שוו בנפשכם כי את הדברים הנוראיים שאמר עו"ד חודק, היה מעז לומר רב בישיבת הסדר, רב במכינה קדם צבאית, מרצה מהימין, איש ההתיישבות באחד מחלקי המולדת ביהודה ושומרון, עו"ד מארגון "חוננו", עכשיו תנשמו עמוק.

הארץ הייתה מזדעזעת ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, נביאי המוסר היו מנבאים על כל במה, תחת כל עץ רענן, אודות החורבן. חבורות המקוננים הקבועים היו מקיימים מעגלי קינות, ראשי העמותות, הארגונים, "לזכויות האדם החושב רק כמונו", היו כדרכם מורים למשטרה לעצור את האיש ומייד, לפרקליטות להגיש כתב אישום, לבית המשפט לגזור את דינו לדראון עולם, המעז להסית היה נעצר במקום.

תמונת המסית, כזכור בתנאי שהוא מהימין, הייתה מתנוססת בצבעי שחור אדום בכותרת דרמטיות בעמודים הראשונים של העיתונים. מהדורות החדשות היו נפתחות בקול דרמטי, נוגה משהו, המבזקים היו בתדירות של אחת לחצי שעה, כדי שלא יהיה אדם שלא ידע מי הם החוליגנים, הסיקריקים, שורפי האסמים ומחריבי המדינה. הפרשנים היו מצטטים משפטנים חמורי סבר המדברים על קץ הדמוקרטיה, אלופים במילואים היו מתארים את הסכנה בהסתה של איש הימין, היו מכלילים את אנשי הימין, היו מתארים את הסכנה הקיומית למדינת ישראל בקיני הצרעות, בישיבות, במכינות הקדם צבאיות.

הרשומים מטה היו יוצאים לגשרים, לכיכרות, לרחובות עם לפידים בקול צלול וברור, לעצור את המסית, את סייעניו, לפטרו מעבודתו, לסגור את המוסד בו עבד, ולעצור את אלו אשר מחאו כפיים, אותם כפיים שנשמעו בתום דברי ההסתה של העו"ד הלא נכבד.

חותמי הפשקווילים היו ממלאים את חלל האוויר, ובהם המוחים נגד הרפורמה המשפטית הנדרשת, מחיאות הכפיים של זמרים, רוקחים, קציני סיירות, טייסים, מורים, מועצת התלמידים הארצית, משפטנים, ההיטקיסטים, בעלי ההון, ארגוני הגנת הסביבה, כלות וחתני פרס ישראל, כלות וחתני פרס לביטחון המדינה, היסטוריונים, המרצים, הנגידים, היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, נשיאי בית המשפט העליון, פרקליטי המדינה בעבר, ארגוני הסטודנטים והרשימה עוד ארוכה.

האכיפה הבררנית, הסיקור המוטה, הזעזוע הסלקטיבי, ניצבים במלא חרפתם באירוע חמור זה, הפוזיציה מוחאת כפיים.