פתרונו של א"ב יהושע לסכסוך בא"י (ב')

ברומן "המנהרה", שאת הופעתו כיוון יהושע לשנת ה-70 לייסודה של המדינה, ישנם שני חלקים מנוגדים. בחלק הראשון רקם יהושע סיפור-מעשה אוניברסלי והומוריסטי סביב דמותו של צבי לוריא, שזה מקרוב, אחרי שמלאו לו 70, הוּצא לגמלאוּת מתפקידו כמהנדס בכיר בחברת "נתיבי ישראל", ומאז הוא נחשד על-ידי בנו ועל-ידי אשתו הרופאה כמצוי בשלבים מוקדמים של שיטיון (דֶמֶנְצִיָה). אלא שצבי לוריא סירב להשלים עם הדחתו מהחיים הפעילים שהיו לו במשרתו האהובה, ולכן החל לבצע ביוזמתו מעשי-כֶּשֶל בנאליים - הבולט והמשעשע מביניהם התבטא ברכישה מופרזת של עגבניות בשתי חנויות ובהכנת שקשוּקה בהיקף כמותי - כדי להביא את בני משפחתו למסקנה, כי מוטב שיחזור לעבוד במקצועו כמתנדב במסגרת כלשהי, בהנחה ששובו לעיסוקו הקודם כמהנדס דרכים יעכב אצלו את התעצמות השיטיון שבו לקה מאז הפך לגמלאי.

ואכן, בהזדמנות הראשונה הציע צבי לוריא את עצמו לעבוד כמתנדב בחברה שבה עבד בעבר כמהנדס בכיר, ונעשה מעורב מאוד בפרויקט ביטחוני גדול שהונח לפתחה של חברת "נתיבי ישראל", אשר התבקשה לתכנן תוואי לכביש שיחבר מחנה צבאי חדש וסודי במכתש רמון - מחנה שנועד לקלוט ציוד אלקטרוני מתקדם ולעסוק בעזרתו בתִקְשוּב אסטרטגי למתרחש במזרח-התיכון עבור מדינה ידידותית זרה - אל כביש 40 המוליך לאילת.

כלומר: בשלב הזה הסיט יהושע את סיפור-המעשה של הרומן מן התיאור ההומוריסטי על העמדות-הפנים של לוריא כאדם שלקה בשיטיון אל פירוט מעורבותו הרצינית בחיפוש פתרון הנדסי למכשול טבעי שהיה בשטח - קיומה של גבעה כפולת-דבשות שחסמה אפשרות לסלול את הכביש אל המחנה הסודי.

רק כאשר הגיע לוריא, כמתנדב נטול סמכויות-הכרעה בנושאי המשרד, לביקור באתר עם עשהאל מימוני, המהנדס הבכיר הנוכחי של חברת "נתיבי ישראל", הבין את סיבת העיכוב בקידום הפרויקט: בפסגת הגבעה קיים אתר ארכיאולוגי קדום של נבטים אשר סגדו לשמש, שבחורבותיו השתכנה זה מכבר משפחה פלשתינית מן הגדה, שהסתכסכה הן עם אנשי הכפר שלהם והן עם המתנחלים, ביוזמתו ובסיועו של שיבולת, מי שהיה עד לאחרונה קצין המינהל האזרחי בגדה.

מופתע מהגילוי על החסות הזו שניתנה למשפחה הפלשתינית להתנחל על גבעה בלב הארץ, לא נרתע לוריא מן המאמץ וטיפס בגילו המתקדם אל פסגת הגבעה ופגש שם את אבי המשפחה, רחמן, מורה מכפר ליד ג'נין. אף שרחמן שולט בעברית ואפילו אימץ לעצמו את השם הישראלי "ירוחם יסעור", הקפיד שלא לצאת ממחבואו באתר הנבטי הזה מחשש שאם ייתפס ימנעו ממנו לחזור אליו. לעומת זאת מיהרו שני ילדיו המתבגרים לצאת מאתר ההתנחלות של המשפחה על הגבעה כדי להשתלב בחברה הישראלית. בנו של רחמן בחר לעצמו את השם עופר ועבר להתגורר בקיבוץ, ואילו בתו המתבגרת והיפה, האנאדי, בחרה לעצמה את השם איילה ונקלטה כסטודנטית במכללה להכשרת מורים בעזרתו של שיבולת.

אחרי שצבי לוריא נחשף לעובדה שהמשפחה המתגוררת בחורבות האתר הארכיאולוגי הקדום היא משפחה פלשתינית שנמלטה מהגדה מאימת רודפיה, התנחלה על גבעה בלב המדינה וכבר נטמעה בחברה הישראלית, אין הוא משתומם מכך שמימוני דחה את שתי הצעותיו לפתרון הקושי שמעכב את סלילת הכביש למחנה הסודי: הן את הצעתו לעקוף את הגבעה - פתרון יקר שהיה מאריך את הנסיעה אל הבסיס הסודי בקילומטרים רבים, והן את הצעתו הזולה יותר, לכרסם מעבר אל הבסיס דרך הגבעה - פתרון שהיה ממוטט את האתר הנבטי הקדום וגם היה מחייב פינוי של המשפחה הפלשתינית מן המחסה שמצאה בפסגתו. מימוני התעקש לדבוק בפתרון שהגה בעצמו ושהיה היקר מכולם: חציבת מנהרה בגוף הגבעה.

אף שהיה בדעתו של לוריא להתנגד להצעתו של מימוני בישיבת הוועדה שהתכנסה לדון בנושא ביטחוני מובהק כל-כך, לא השמיע את נימוקיו המקצועיים נגד הצעה זו, אחרי שראה את האנאדי, בתו היפה של המורה הכפרי מאזור ג'נין, מגיעה לישיבה עם שיבולת, יושבת לצידו ומאזינה לפרטים על המחנה הצבאי ועל חשיבותו האסטרטגית. הפרק המתאר את הישיבה אינו רק הפרק הארוך ביותר בספר (עמ' 294-281), אלא גם פרק הממחיש באופן סאטירי את הרשלנות שבה מתקבלות החלטות בנושאים ביטחוניים בחברות ציבוריות.

העניין שלנו כעת בישיבה זו איננו בהישג הסאטירי של יהושע בתיאורה של הישיבה, וגם לא בעקיצה שהוא משלב בה על ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו (עמ' 290), אלא בהימנעותו של צבי לוריא להשמיע את הסתייגותו מהצעתו של מימוני, אחרי שהצטייר לנו עד כה כמהנדס דרכים שהיה שומר-סף בחברת "נתיבי ישראל" מפני מעשים של שחיתות (שהוא המונח השכיח ביותר בסיפור-המעשה של הרומן "המנהרה").

ואכן, אחרי שהדיון הארוך כבר התקרב לסיומו ואפילו כמעט סוכם על-ידי החשב של "נתיבי ישראל" בהחלטה, שאין הצדקה לחצוב בגבעה מנהרה יקרה, כאשר אפשר פשוט "לחתוך את הגבעה", הותנע פתאום מחדש אצל לוריא מנוע השיטיון, נבר בזריזות בחומר האפור במוחו ושלף משם מקרה נושן ונשכח, כיצד מטעמי חיסכון לא שעו לפני שנים ב"נתיבי ישראל" לאזהרתו של קבלן חפירות מסַחְנין – שבאופן מפתיע לוריא זכר עדיין את שמו: עָוואד – שכביש שתוכנן לא יחזיק מעמד בגשמי הגליל ולכן עדיף "לנעוץ את הכביש הבעייתי הזה אל תוך מנהרה" (עמ' 292), וכיצד בגשם הראשון אכן נסחף הכביש ההררי הצר שסללו וגם נקבר תחת מפולת של סלעים ואדמה. וכך אירע, שבהשפעת ההיזכרות במקרה ההוא הפך לוריא על פיה החלטה שכבר כמעט סוכמה בישיבה, והוסיף את קולו לתומכים בהצעתו של מימוני.

רק אחר-כך הבין לוריא – דמות אניגמאטית כצפוי באלגוריה סאטירית – שנוכח הרשלנות הביטחונית שגילה בישיבה זו (נוכחותה של האנאדי בדיון הביטחוני-הנדסי) נקלע למצב כָּאוֹטי מובהק, שבהשפעתו תמך בהצעתו של מימוני אף שקודם לכן התנגד לה, כי בניגוד לאחרים ידע שרק כדי לשאת-חן בעיני האנאדי, הבת היפה של המשפחה הפלשתינית, מול שלהבת, מתחרהו על ליבה, התעקש מימוני לחצוב מנהרה יקרה בגוף הגבעה במקום לחצוב מעבר אל המחנה הצבאי דרך הגבעה.

בעתיד ייקלע לוריא פעם נוספת למצב כָּאוֹטי, כאשר לא יוכל לקבוע מי משני הגברים הישראלים, שלהבת או מימוני, שחשקו בנערה הפלשתינית היפה ואירחו אותה לסירוגין בדירותיהם, אחראי להריונה (עמ' 272). אך הריונה של האנאדי פקח את עיניו של לוריא להבין שההתמזגות בין שני העמים - כדרישתה של הסטודנטית מטול-כרם ברומן הקודם - כבר תהפוך לעובדה מוגמרת ברגע שהנערה הפלשתינית תוליד את התינוק של אחד משני מחזריה היהודים. ההבנה המטלטלת הזו מניעה את צבי לוריא ליזום פגישה נוספת עם רחמן, אביה של האנאדי.

ואכן, הרומן האלגורי-פוליטי הזה מסתיים בפרק המפתיע "ארץ הצבי" המספר על נסיעתו של צבי לוריא אל הגבעה כפולת-הדבשות, שבה כבר הושלם הביצוע של פתרונו ההנדסי והבזבזני של עשהאל מימוני, כדי לתאם עם רחמן פתרון מהפכני ל"סכסוך".

החלטתו זו של לוריא, לחזור אל אזור הגבעה, התעכבה בגלל האשפוז של אשתו הרופאה בבית החולים שבו היא מועסקת, אך באחד מביקוריו אצלה שוחח עם צעיר פלשתיני שחיזק את להיטותו לפגוש במהרה את רחמן, שותפו לאותו פתרון מהפכני ל"סכסוך" שהתגבש במוחו. הצעיר הפלשתיני סיפר לו, שביום רְאוּת-טובה אפשר לראות מגג בית-החולים את כל המרחב מתל אביב ועד לנהר הירדן. מאחר שהטיל ספק באמירתו זו של הצעיר, נילווה אליו אל הגג כדי לראות במו-עיניו את המראה הזה. המראה שראה לוריא מגג בית-החולים אכן היכה אותו בתדהמה, ולכן החליט שבפגישתו עם רחמן יבדוק אם גם מפסגתה של גבעת ההתנחלות שלו ניתן לראות עד כמה רצופה היא הטריטוריה מנהר הירדן ועד הים התיכון ועד כמה מוצדק הפתרון המהפכני שגיבש במוחו לנושא "הסכסוך".

תחילה עודד לוריא את דינה אשתו לנצל תקציב מחקר שעדיין עמד לרשותה לפני פרישתה לגמלאות ולצאת לחופשה באירופה, ואחרי שזכה בחירותו המלאה מהשגחתה עליו, פעל להגשים את החלטתו, לחזור אל הגבעה במכתש רמון, לפגוש את הפלשתיני רחמן יסעור ולהציע לו את רעיון המדינה הדו-לאומית, שכזכור הוא הרעיון שכבר השמיעה צעירה פלשתינית מטול-כרם ברומן "אש ידידותית" (2007): "אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה" (עמ' 322).

מאחר שכבר נשלל ממנו רישיון הנהיגה, גייס לוריא בעורמה ארבעה נהגים מזדמנים לנהוג במקומו במכוניתו וכך הגיע בעיבורו של הלילה אל הגבעה, שעליה התנחלה המשפחה הפלשתינית של רחמן בעזרת קצין המינהל שלהבת, והמתין לרגליה עד שעת הזריחה ורק אז העפיל אל פסגתה כדי לפגוש את האב הפלשתיני רחמן-ירוחם, שכבר התמזג במדינת היהודים יחד עם שני ילדיו הבוגרים, ולהציע לו להגשים ביחד פתרון לסכסוך בין שני העמים על ארץ-ישראל שטרם ניסו אותו - הפיכת הטריטוריה שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית משותפת לשני העמים.

תחנה סופית זו במסעו הרעיוני של יהושע כ"אדם מדיני" - שהחל בהכרה שלו באשמת מדינת ישראל הציונית ל"נכּבּא" של הפלשתינים (בנובלה "מול היערות"), המשיך בתמיכתו בשינוי הגדרת המדינה ממדינה יהודית של העם היהודי בהיקפו העולמי ל"מדינת כל אזרחיה" תחת הגדרת הזהות האזרחית "ישראליוּת" (ב"המאהב"), כדי להאיץ את ההתמזגות עם הפלשתינים (ב"אש ידידותית") בדרכם של האוהבים הצעירים דאפי ונעים (גיבורי "המאהב") - מראה שיהושע חתר בספריו אל גירסה מצומצמת של "החזון הכנעני", חזון שסותר את זה שאליו חתרה הציונות.

מן המסופר על פגישת השניים בפרק זה מתברר, שהמורה הפלשתיני כלל לא הופתע מבואו של לוריא אליו, ולכן אינו ממתין לשמוע ממנו הסבר לבואו, אלא "אוחז בחוזקה בכתפו של לוריא ומסובב אותו דרומה, לעבר תל סמוך. ושם אכן ניצב כמרחף צבי - - - צבי חי, גדול, ודומה שכל האור שבעולם התכנס בין קרניו. והמורה הכפרי הולך אל החורבה ומביא משם רובה עתיק - - - ומכוון אותו לעבר הצבי הניצב מהורהר וזורע סביבו בשקט את אורו. ולוריא אינו מספיק לצעוק וכבר יורה המורה רק כדור אחד, אך מדויק, אל מוחו של הצבי".

אין לפרש את המתת הצבי, בפרק האחרון של הרומן, כדחיית ההצעה שעמד לוריא להציע למורה הפלשתיני: להיות שותפו בייסוד המדינה הדו-לאומית. להפך: כאשר המורה הפלשתיני ירה בצבי הארץ-ישראלי בסצינה סימבולית זו, הוא הציב תנאי מקדים להצעתו זו של צבי לוריא ואף מימש את התנאי הזה בו-במקום: כדי לקבל את הסכמת הפלשתינים לרעיון המדינה הדו-לאומית, חייבים הישראלים להיפרד תחילה ממשנתו המדינית של לובה אליאב, הוגה פתרון שתי המדינות לשני העמים, כפי שניסח אותו בספרו "ארץ הצבי" (1972): "הדרך שעל ישראל ללכת בה היא להצהיר עקרונית על נכונותה להחזיר ('להחזיר' ולא 'לסגת', שכן יש הבדל עצום בין שני המושגים הללו) לערבים הפלשתינים את מירב שטחי הגדה ורצועת עזה על-מנת שיקימו בהם ובשטחי הגדה המזרחית של הירדן מדינה עצמאית וריבונית משלהם" (ראה עמ' 157-153 בספרו זה של אליאב).

כלומר: אחרי שהתאמץ "להמית" בכל ספריו את החזון הציוני ואחרי שהכריז שהציונות כבר השלימה את חזונה בעצם הקמתה של המדינה בתש"ח, ב-1948, הגיע לבסוף יהושע עצמו ברומן "המנהרה" למסקנה שרעיון שתי המדינות של לובה אליאב - בנוסח דבריו של מר מאני אחרי "הצהרת בלפור": "חצי לכם וחצי לנו" - כבר לא יוכל להתממש במזרח-התיכון, ולכן החליט לסיים את מסעו הרעיוני, לכונן שלום בין היהודים והפלשתינים, בתמיכה בפתרון עוד יותר קיצוני מנקודת ראותו של החזון היהודי-ציוני - בייסודה של מדינה דו-לאומית בין נהר הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל הקיימת.

יתר על כן: אף שיהושע היה אמור בשלב הזה של מסעו הרעיוני כ"אדם מדיני", אחרי שנואש מפתרון הקמת שתי מדינות לשני העמים, לחזור אל הציונות - האוטופיה היהודית-ציונית שהבטיחה גאולה לעם היהודי במלוא היקפו העולמי במולדתו ברבות הימים - העדיף להציע ברומן "המנהרה" גירסה מצומצמת של "האוטופיה הכנענית", שהיא פתרון קיצוני יותר ל"סכסוך" מזה שהציע בזמנו לובה אליאב בספרו "ארץ הצבי", ושאם תוגשם תמנע לנצח את הגשמתה של הגאולה השלמה של העם היהודי בציון - "ארץ חמדה נחלת צבי" (ירמיהו ג'-19). וזו, "האוטופיה הכנענית", שהציע ברומן "המנהרה", ספרו הפוליטי האחרון, הפכה לכן לצוואתו הסופית של א"ב יהושע בנושא "הסכסוך".