ניתנה התורה על-מנת שיחיו בה בני האדם

בימים אלו של מציאות חיים מדממת ועם החרדה מה טומן בחובו העתיד יש חשיבות מיוחדת לקריאה בפרשת השבוע, פרשת "ויקרא", שפותחת את החומש השלישי בחמשת חומשי תורה. הפרשה מעניקה לנו מוסר השכל חשוב, לפיו ניתנה התורה על-מנת שנחיה בה ונחיה איתה. הקריאה בפרשת "ויקרא" זועקת לעברנו לא לתת למציאות חיים מדממת ולמציאות של חרדה להשתלט על חיי ברואי בצלם בכל פינה ופינה על פני כדור-הארץ.

ניתן לשאול מה לנו ולפרשה, הדנה בדברים שאמר ה' למשה באוהל מועד: "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ליֹהוָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" ("ויקרא" פר' א', פס' ב'). ידוע, שמצוות הקורבנות מהחי חלפה מן העולם והיא אינה כבר חלק מהטקס הדתי. איננו נדרשים היום למלוק ראש עוף על מזבח ואת דמו להזות עליו.

אנו עדים בפרשת "ויקרא" במגמה החיובית להנחיל נורמת חיים שונה, לפיה בחברה שלנו אין הקרבת בני אדם כחלק מריטואל דתי, כמקובל בתרבויות זרות. ארון הספרים היהודי מקדש את החיים. לא רק בפרשת עקידת יצחק נדחה על הסף רעיון קורבן אדם, אלא הוא מחודד חידוד יתר בפרשה זו, המתמקדת בקורבנות של בעלי חיים.

בצד הערכה הרבה שיש לי למישוריות חיים מתקדמת, השוללת קורבן אדם, דעתי לא נוחה משלל קורבנות מבעלי חיים. אינני מקבל טקסט בספר יקר לי ולעם ישראל, המחייב המתת בעל חיים, כמו מליקת ראש מהעופות. קשה לי לקרוא על התזת דם בעלי חיים מומתים על המזבח - "זָכָר תָּמִים יַקְרִיבוּ אֶל פֶּתַח הָאֹהֶל... שָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה... וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ ... וְהִפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָה וְנִתֵּחַ אוֹתָה לִנְתָחֶיהָ..." (שם, פסוקים ג'-ו').

מתוך הערכה רבה לערכי התרבות והמוסר של התנ"ך, אני מסתייג מהשחיטה כחלק מריטואל דתי המקודש בספר הספרים. אני מסתייג משחיטת בעלי חיים בימים בהם עמדו על מקומם בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. אני חפץ בבית מקדש ללא התזת דם של בעלי חיים, שנאקת דמם מצליפה בקירות הבית המקודש בתרבות של עמי. אני חפץ בבית מקדש ללא התזת דם של בעלי חיים, שנאקת דמם מצליפה בקירות הבית המקודש בתרבות של עמי.

קשים לי לקבל תיאורי הפשטת עורות במקום מקדוש. קשה לי לקבל בִּתּוּר חלקי גוף של בעל חיים ואופן סידור החלקים הַמְּבֻתָּרִים על המזבח. קשה לי למצוא רבדים רוחניים ערכיים לנפש האדם במלאכת הקרבת בעלי חיים. הגם שחוקרת המקרא נחמה ליבוביץ ב"עיונים לפרשת השבוע" מנסה להרגיע אותי בהבאת המקור מ"ספר חנוך": "...נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא גּוּף בָּשָׁר כָּמוֹנוּ, לְהָבִיאוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּבְחָר לְעִילוּי הַשֵּׁכֶל..".

אודה, שקשה לי לחלוק על דעתה של מורה דגולה כמו פרופסור נחמה ליבוביץ. אבל הפעם אני מסתייג מהמובאה מספר חנוך, שלמרבה הכאב, מגבה אכזריות של שחיטת בעלי חיים כחלק מריטואל דתי, שהיה יכול להיות יפה יותר, אם לא היה מלווה בשחיטת בעלי חיים. קשה לי לקבל, שעבודת קורבנות מלווה בסבל רב לבעלי חיים, כמו הפשטת עור והקזת דם. נוח לי יותר עם העובדה, שבמרוצת הדורות העבודה הדתית הוסבה לעבודה רוחנית, המתבטאת בתפילה ובלימוד. הסבה שבאה בעיקר בעקבות חורבן הבית השני.

קשה לי לקבל את העובדה, שכיום קמים גופים המבקשים להחיות את בית המטבחיים, מקום שחיטת בעלי חיים בעבודת בית המקדש העתידה לבקשתם להתחדש.

נכונה העובדה, שהמעבר מקורבנות לתפילות, ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן, בכדי לשנות את צווי הפולחן לכאלו שיהיו אפשריים בדורות ללא בית מקדש.

אני מצר, שרק חורבן בית המקדש הוא שחילץ אותנו מחובת הקרבת הקורבנות, כפי שמפורטים בפרשה שלפנינו. טוב לי יותר עם תהליך הסימבוליזציה של בית המקדש שלא נשכח בתפילות ובצומות. בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוונטיות ליהודי המאמין, ובמרוצת הדורות הפכו למעשה שנחשב פרימיטיבי בספרות של ימי הביניים.

אני מקבל את גרסת הרמב"ם, שמצוות הקורבנות הייתה רלוונטית, כי היה צורך בתגובה פרוגרסיבית לקורבנות האדם בעולם הפאגאני. אני כואב את כאב העובדה, שכיום חוגים משיחיים לא מעטים מנסים להחיות את חזון המקדש, כולל מזבחות וכיורים לנחלי שטף הדם של הקורבנות.

חבל שלא מאומץ הכלל, כי התורה ניתנה לנו על-מנת שנחיה בה, ולא על-מנת שנהפוך בעטיה קורבן. למרבה הכאב, הכלל הזה אינו מאומץ בהפטרת השבוע, כשהנביא ישעיה נזף בעם שלא כיבד את אלוהיו בכך ש"לֹא-הֵבֵאתָ לִי שֶׁה עוֹלוֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִּבְּדָּנִי..."(ישעיה, פר' מ"ג, פס' כ"ג). הצפייה שלי, שבטקסט מקראי תעלה הדרישה לכבד את אלוהי ישראל במערכת של ערכים מוסריים אנושיים ולא בהקרבת קורבנות דם של בעל חיים רך - שֶׁה.

ואסיים את המאמר בקריאה לקהל הקוראים לאמץ אורח חיים טבעוני, בו יש שלילה מוחלטת של שחיטת בעלי חיים. כי החיים מקודשים, עריפת חיים זה ביטוי לא מוסרי.