אין כבר דרך חזרה

ההפגנות, ימי הזעם, הכיפות האדומות (עוד שקר קטן, בחבילת השקרים הגדולה. חלקן הגדול - גברים מזוקנים, מתחת לגלימות), הם חלק ממסע הטעיה ענקי, שנועד להסיח את הדעת ממטרתה העיקרית של קבוצת הגנרלים בנפטלין, עלומת השם, המאיישת חדר מלחמה, אי-שם בביתו של אחד מרמטכ"לי העבר.

הגנרלים בנפטלין וחבורת הסוד שלהם, החליטו, כמסתבר, ליצור תנאים שיאלצו את הממשלה הנבחרת להכנע (ולמרות שאני משתמש בביטוי זה אינני מבין כיצד בדיוק תראה "כניעה" זו ומה תהא משמעותה בפועל? משום שגם הם, הנפטלינים, אינם טורחים להגדיר במפורש את מטרתם. האם יסתפקו בהכרזה על בחירות חדשות? האם בתוכניתם להעביר את שרי הממשלה הנוכחית ובראשם נתניהו, בכור המצרף של היתוך מחדש באמצעות משפטים מתישים ויקרים כולל פסקי דין על-מנת לנטרלם סופית מעיסוק בפוליטיקה? על-מנת להרחיקם מכל פעילות במרחב הציבורי? כבר נשמעו קולות של פוליטיקאים הטוענים כי הם יודעים שנעשו צעדים בכיוון זה באי אלו פינות של המערכת המשפטית... ואולי מטרתם היא חידוש ה"סזון", הידוע והמפורסם)?

בלילה שבין יום שני ויום שלישי האחרון, אושר בסיעת הליכוד מתווה ריכוך, כאשר החליטו יריב לוין ושמחה רוטמן, למרות מחאותיהם הרמות של חבריהם לסיעה, ללכת קמעה לקראת המוחים עלומי השם. נקודת המוצא הייתה הרגישות המיוחדת של העליונים לאופן בחירת ממשיכיהם/יורשיהם לדרך ולפילוסופיה החברתית שלהם, ולצורך שלהם בשליטה על המדינה (לא פסיקה על-פי חוק אלא על-פי עילת הסבירות: הגנה על מיעוטים וכו'). גם הרצון לשמר את שליטתם במדינה ולמנוע גילויים מיותרים מהנעשה במסדרונות החשוכים שלהם, פעלה כאן.

בהצעה שהגישו, קיימים שינויים מהותיים באשר לאופן בחירת השופטים. יריב לוין ורוטמן האמינו שבכך הם יוצרים מתווה האמור לאפשר לאופוזיציה לרדת מהסולם הגבוה שראשו בשמיים, אל קרקע המציאות. תגובת האופוזיציה? "ההצעה לא שווה התייחסות". עם תיבול של חרפות וגידופים. מדוע? משום שבין כך וכך לא יישמעו להם, לאופוזיציה, לא המוחים ברחובות ובוודאי לא הגנרלים עלומי השם בנפטלין. ובכך גם תאבד היא, האופוזיציה, את תמיכתם ותהפוך בדיעבד לכלי ריק...

אבל בינתיים מתרבים המשימים עצמם ראש למילואימניקים, והם מאיימים בלשונם החדה על אנשי הציבור בממשלה, לאמור: "אתה נכנע או שאני לא יורה..."

גם האופוזיציה נגלתה במערומיה. כולנו גילינו, כי לא הרפורמה באמת בראש מעייניה. במקום תשובה אחראית בנוסח 'הבה נשב ונדבר', הפעילים בה פצחו בעוד גרסא של יום הזעם... ומכל כיוון נשמעה רק תשובה אחת. 'לא מסכימים'. בראש השוללים, איך לא? חזית הסרוב ויאיר לפיד בכללה.

חזית הסרוב

רבות דובר על הסיבות לזעם העממי הסוחף כנגד מערכת המשפט. בסקרים שנערכו בנושא זה במהלך הדור האחרון בוקעת מבעד ערימות הנתונים והדיווחים שוב ושוב עובדה נחרצת זו, מדוע הצטבר מטען גדול כל כך של חומר נפץ ציבורי במקטע הזה דווקא?

המשבר איננו משום שציבור השופטים הוא גרוע. חלילה. כפרטים הם אנשים משכמם ומעלה. אבל כקבוצה? וכאן אנו מגיעים ללוז הבעיה: יחסה של אותה קבוצה (הגרעין הקשה השולט במערכת המשפטית באמצעות אחיזתו באצבעות ברזל בהליכי הבחירה של השופטים), למהות הבסיסית של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. האם במרוץ אחר ה"הגנה על מיעוטים", כפי שמצהירים ראשי המערכת שוב ושוב, לא נדרסו קבוצות המייצגות את הרוב בציבור שהוא, עדיין, דבק בייחודיות ובהכרחיות של הרעיון הציוני לעם היהודי ולקיומה של ישראל?

כל אחת מהקבוצות שמצאו עצמן נרדפות על-ידי המערכת המשפטית, הגם שהייתה בחזקת מיעוט "על אמת", כשלעצמה, הציפה שוב ושוב את הכותרות בכישלון של מערכת זו. היא כשלה שוב ושוב בחוסר יכולתה להבין ולצרף למכלול שיקוליה את עובדת ייחודיותה של ישראל כמדינה בתהליך בניה לאומי, סוער ומיוחד. בפסיקותיה למען מיעוטים מדומיינים, הסובלים כביכול בארצות מוצאם, נפגעו כאן ציבורים חלשים. סדרת החלטותיה בשאלת מהגרי העבודה בדרום תל אביב הייתה דוגמה מאלפת. פסקי דין מגוחכים נגד עבריינים סדרתיים מהקהילה הבדואית בנגב, פגעו קשות במתיישבים היהודיים, וגם היוו פגיעה אנושה באתוס הציוני ופגיעה משמעותית בציבור המאמץ אותו, ומהווה מיעוט בפועל, גם שוחר שלום ושלווה.

ב-12 למרץ האחרון פסק העליון כי רמ"י תשלם פיצויים במיליארד שקל לבעלי קרקעות ערביים בגין הפקעת קרקעות שבוצעה בשנים הראשונות לקיום המדינה. המומחים לנדל"ן מציינים כי הפסיקה תהווה תקדים לפיצוי בעלי קרקעות ערביים, שקרקעותיהם הופקעו בעקבות מלחמת העצמאות. ומה יקרה עכשיו, שואלים הכותבים, הכרה גם בזכות השיבה?

ביום שני האחרון הלך לעולמו אור אשכר ז"ל, שנפצע אנושות כאשר נורה על-ידי מחבל שביצע את הפיגוע בדיזנגוף לפני ימים ספורים. מחבל זה הורשע בעבר (פעמיים) בעבירות בנושאי ביטחון. "לא תהיה פעם שלישית", התחייב בפני השופט. ומה עשה השופט הרחום? הוא אישר הסדר טיעון מקל והסביר: נסיבות קשות בבית הנאשם... גם בריאותו לא תקינה... כך הוחזר הרוצח בפוטנציה אל הרחוב, ואל הרצח הבא, הצפוי מראש. וכך צעדה מערכת המשפט עוד פסע בדרכה מדחי אל דחי בדעת הקהל. התוצאות?

רפורמה עכשיו.