כנגד ארבע בנות דברה התורה [חלק ב']

בחג הפסח שמאחורינו ישמנו את פניית התורה אלינו להזין את הזיכרון ההיסטורי - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחוֹק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם".

במהלך הדורות עיצבנו טקס זיכרון, כשההגדה היא הנכס היקר ביותר שעוצב נדבך אחר נדבך במרוצת הדורות. כבר כתבתי במאמר קודם ששגינו כחברה, כשלא העמדנו בטקס הסדר כנגד ארבעה בנים גם ארבע בנות. לכן לקריאה המקובלת בסדר הפסח המסורתי קימתי בביתי קריאה נוספת: "כנגד ארבע בנות דברה התורה".

קשה היה לתחום את מבוקשי בארבע בנות. שמחתי שהרשימה התארכה. ברשימה הארוכה הייתה גם הבת אסנת, מצריה, בת פוטי פרע המצרי, אשת יוסף, אם שני הבנים - אפרים ומנשה, שהיו אבות לשני שבטים. יש לנו בתורה מידע מצומצם בספר בראשית פרק מ"א, פסוק מ"ה - "וַיִּקְרָא פַּרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף צָפְנַת פַּעֲנֵחַ וַיִּתֵּן לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶּרַע, כֹּהֵן אָן, לְאִשָּה...". יש לנו עוד מידע קצר באותו פרק, לפיו אסנת ילדה את ילדיה "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרַעַב".

לפנינו סיפור על בת עם זר, מצריה, הנישאת ליוסף. יוסף מתערה בחיי החברה המצרית, עולה בסולם הדרגות, משתלב בממשלו ובאופן הטבעי ביותר הוא נושא לאישה בת למשפחה הנמנית לצמרת הכהונה במצרים. אסנת, רעייתו של יוסף, באה מהעיר אן, עיר מקדשים בממלכה המצרית, אשר לימים זוהתה עם הליופוליס שבאזור הדלתה של הנילוס.

המעט שקיים בתורה ובמסורת חז"ל על נישואי יוסף עִם בת עַם זר מעלה בפנינו תמיהות רבות. הדממה, שגזרה על עצמה ספרות חז"ל הענפה, נובעת מהתחמקות בדיון כיצד נשא יוסף לאשה בת עם זר, דבר המונע השתייכות צאצאיו אל בני עמו.

רק במקורות מאוד מאוחרים החלה התמודדות עם השאלה, כיצד קרה שיוסף נשא לאישה נוכריה, בת משפחה מצמרת הכהונה המצרית, והיא אם ילדיו - אפרים ומנשה, שהפכו להיות אבות לשבטי ישראל. אותם מקורות מחלצים אותנו מהמבוכה, בכך שהם קובעים כי אסנת היא בת דינה בתו של יעקב. למעשה, יוסף נשא לאישה את אחייניתו, שנולדה ממעשה אונס שביצע שכם אם דינה.

לפי אותם מקורות, בתה של דינה ממעשה האונס האכזרי התגלגלה בדרך לא דרך למצרים. שם אומצה בידי אדם הנמנה לצמרת הכהונה המצרית. בתיאור הזה מרחיב דרבי אליעזר בחיבורו, פרק ל"ז, לפיו יוסף נשא לאישה את בת עמו, לה הוא נתן כתובה נאה.

ראוי לשים לב לתיאור הארוחה, שערך יוסף לאחיו. הוא נותן מקום של כבוד לרעייתו, אסנת. יוסף שובר כאן מסגרת ומנהג, לפיהם האישה מוצנעת בביתו של המארח ומקומה רק מאחורי הקלעים, במטבח. יוסף נוהג אחרת, רעייתו מקבלת מקום של כבוד בקדמת הבמה (בראשית רבה צב, לד)

גם התרבות היוונית השאירה לנו חיבור מרגש בשפה היוונית מהמאה השנייה לספירה על האהבה בין יוסף ואסנת, חיבור שנתקבל עם הזמן בשם "יוסף ואסנת". עיקרו של הרומן הוא סיפור אהבה בין אסנת ליוסף, אהבה שהביאה את שניהם להחלטה על בנית תא משפחתי. אסנת מקבלת על עצמה את דתו של בחיר לבה מתוך בחירה והחלטה אישית שלה ולא מתוך אילוץ.

אני מתרשם מהעוצמה של אסנת, שהצטרפותה לעם היהודי היא מכוח החלטתה האישית. גם אם אקבל את דעת פרופ' אביגדור שאנן ופרופ' יאיר זקוביץ - "שיש להניח, כי ספר זה בא לעורר מגמות שרווחו בעולם היווני הקדום, כאשר נוכרים ובעיקר נשים נוכריות הצטרפו אל עם ישראל"¹. החוקרים שאנן וזקוביץ מודים, שהרומן הזה "מספר על אהבה עילאית וטהורה בין גבר לאישה"² בין יוסף הרועה מארץ כנען ובין אסנת בת למשפחה מעיר המקדשים.

בין אם אסנת היא מצרית בת כהן מצרי, ובין אם היא בת דינה שנאנסה, אני מעמיד את אסנת כבת הראויה להתייחסות במסגרת "כנגד ארבע בנות דברה התורה". אני רואה בה אישה שהקדימה את תקופתה. זו אישה השווה במעמדה לאיש איתו היא בונה חיי משפחה, וכך רואה אותה גם יוסף.