נרמול הסרבנות פיגוע אסטרטגי בחוסן הלאומי

כעת, באיחור גדול במיוחד, כמעט כולם מבינים שמבצע חטיפת הדמוקרטיה הישראלית על-ידי כוחות הסירוב הוא הסכנה האמיתית. באיחור משמעותי החלו חלק מקצינים בעלי תחושת האחריות הלאומית לנער את הפחד, לסלק את האימה, לנגב את הזיעה הקרה מעורפם, להשתחרר ממורא חלק ממובילי המחאה ולהודות כי צה"ל נחטף והיה לבן ערובה.

הפיגוע האסטרטגי שביצעו חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות בצה"ל, הוא נזק שייקח שנים רבות לתקנו. האיום בסרבנות כחלק מהמאבק הפוליטי על ביצוע הרפורמה המשפטית החשובה והנדרשת היה צעד אחד יותר מידי, צעד חמור ביותר, צעד שזכה לשתיקת הכבשים הגדולה ביותר שנראתה במדינת ישראל.

חלק מתקשורת הקרנפים ליבתה את חציית הקו המסוכן הזה, את שבירת האתוס הלאומי, העצימה את האיום, הניחה פנס ענק על האירוע, קיימה ראיונות עם טייסים, לוחמי כל החילות, פשקווילים יומיים קיבלו נפח חסר פרופורציות. המחאה הלגיטימית והחשובה איבדה את הלגיטימיות ברגע שחלק ממוביליה המופקרים וחסרי האחריות, העניקו רוח גבית ונרמלו את הסרבנות.

אחד משיאי נרמול הסרבנות היה התבטאות חריגה של טייס במילואים, איום מפורש לעין העולם כולו, בו התבטא על סירוב אפשרי להפציץ באירן. שיא נוסף באיום מפורש של סגן רמטכ"ל לשעבר, מזהה תהליכים ידוע שאמר בפנים גלויות, בלי עיוות קול, אל מול פני האומה את הדברים הבאים: "צריך להיות ברור לממשלה הזו, כי המילואימניקים לא יתייצבו פשוט לא יבואו... אין דבר כזה שהצבא הוא מחוץ לדיון, מחוץ לוויכוח, הצבא ובוודאי צבא המילואים, יותר מזה המועמדים לשירות צבאי הם בתוך הוויכוח ושלא יהיה ספקות לא לסמוטריץ' ולא לבן-גביר ולא לביבי נתניהו, אם הכיוון הזה יימשך הוא יראה שההורים באים ללשכות הגיוס ואומרים אנחנו לא ניתן לכם את הילדים שלנו אנחנו נבוא אליכם ונגיד אם החרדים לא מוכנים לשרת את הצבא הזה אנחנו בוודאי לא נשרת מדיניות ששוללת מאיתנו את זכויות האזרח, בחיים זה לא יקרה".

לנשום עמוק, לשאוף ולהוציא אוויר, להסדיר נשימות ולקרא שוב את הקריאה של מי שכפסע היה בינו לבין תפקיד הרמטכ"ל. אמות הסיפים לא זעו, האדמה לא רעדה, שר הביטחון והרמטכ"ל גמגמו, חלק מהאלופים במיל' לא דפקו על השולחן, לא קראו לרמטכ"ל להדיח מייד את הסרבנים, לא ניצבו בעוז וזעקו יחדיו: "עד כאן".

חלק מרבי האלופים לשעבר, אנשים עטורי תהילה, לוחמים עשויים ללא חת, התגלו במציאות זו כשלו, לא עמדו בפרץ, לא קראו לעצור את הידרדרות השיח, לא עצרו את גל האבנים המתגלגל על הצבא. בזמן אמת, כשהצבא היה על המוקד, כשאש הסרבנות החלה ללחך את מדיו, כשהפוליטיקה נכנסה לשורות הצבא בדלת הראשית ואיימה על לכידות הצבא כצבא העם, כשל צה"ל, כשל שר הביטחון, כשל הפיקוד הבכיר כשהתייחס בסלחנות לתופעת נרמול הסרבנות.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, זיהה את הסכנה לשלמות צה"ל, לא יכול היה להחריש ולעמוד מנגד ודרש משר הביטחון ומהרמטכ"ל לנקוט ביד ברזל נגד סרבנים, להדיחם מהצבא ולבלום את תופעת הלגיטימיות והנרמול שאיים על הצבא.

והייתה גם קבוצת קצינים בכירים אחראיים, אשר לא זכתה לפרומיל אחד של הדהוד תקשורתי, חשיפה, השמעת קול, קול אחר. מזועזעים ונדהמים עמדה הקבוצה האחראית, עיניהם קרועות לרווחה, משתאים נוכח התנהגות חבריהם למדים אשר נדמו להם כמי שאבדו את הדרך, את המצפן, עת הם מחרישים אל מול נרמול הסרבנות. חלק מהלוחמים הנועזים עטורי זרי הניצחון, למודי הקרבות, מפקדים אשר הביטו למוות בלבן שבעיניים והמוות השפיל מבטו, על חזם אותות ועיטורי גבורה, נבהלו מחלק ממובילי מחאה המופקרים וחסרי האחריות, חלק התחוור לתדהמת הציבור אינם מבינים מהי מהות הדמוקרטיה.

אט אט החלו קצינים בכירים בהם רמטכ"לים לשעבר, לצאת מהמחילות בהן הסתתרו מאימת חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, מחדרי החושך אליהם נכנסו מרצונם, מפחד חלק ממובילי המחאה המופקרים וחסרי האחריות, לגמו שיקוי אומץ, החלו לדבר על הסכנה העצומה שהייתה בעצם נרמול הסרבנות. קראו לטפל בכסיות של פלדה ולא בכסיות של משי נגד סרבנים ומעודדי סרבנות, קראו להדיח טייסים סרבנים ללא שהות, קראו להותיר את הצבא מחוץ לכל מחלוקת פוליטית.

מוטב מאוחר מאשר לא, מעודד היה לראות את ההתעוררות של הקצינים נגד הסרבנות, בלי שמא, אבל, אולי, פן. מול קבוצה אחראית זו, היה קשה ביותר לראות את הגיבורים נטולי המדים והדרגות על הכתפיים בקלונם, בחרפתם, בבושתם, בהתפתלותם. בסירובם לעמוד כחומה בצורה מול תופעת הסרבנות, בשתיקתם במקרה הטוב ובעידודם במקרה הרע תרמו לפגיעה משמעותית בחוסנו של הצבא. מדינה שלימה נלקחה כבת ערובה על-ידי חלק מאנשי הצבא, ריח הפיכה עמד ימים ארוכים באוויר, האם במקרה עידוד הסרבנות הבא ידעו צמרת צה"ל ושר הביטחון לטפל באופן נחרץ? ימים יגידו.