מסיר את הכובע בפני היועצת המשפטית

גילוי נאות: אינני מכיר את הגב' גלי בהרב מעבר לקריאת ושמיעת החדשות בַּמֶּדְיָה, העולם לא פגשתי בה ולא החלפתי עמה מילה בעל-פה או בכתב. אפילו איני מתיימר לקבוע שהיא הצודקת בכל העימותים בינה לבין תוקפיה, הגם שאני נוטה לקבל את פירושיה לחוק ואת עמדותיה המשפטיות. אני מתפעל מעוז רוחה לעמוד על האמת שלה מול גלי ההתקפות הגסות ושלוחות הרסן של שרים וח"כ גסי רוח, בחלקם - בורים גמורים במשפט, ולא רק במשפט; תוך סיכון שתפוטר מהתפקיד הרם וְהַכֹּה אחראי בו היא נושאת בעוז ובחוכמה ולמרבה הצער אף מתוך סיכון לשלומה הפיזי מצד שטופי מח ושנאה, דבר שמצריך לספק לה אבטחה צמודה.

המצב כיום בתחום זה, של יועץ משפטי הניצב מול הממשל, מזכיר את פרשת "קו 300". כזכור 4 מחבלים השתלטו בשנת 1984 באיומי סכינים ומזוודת-נפץ על אוטובוס ובו עשרות נוסעים וניסו להסיעו לעזה. כוחות צה"ל בפיקודו של יצחק מרדכי השתלטו על המחבלים, הרגו שניים מהם [ולמרבה הצער גם חיילת מבין הנוסעים שהתרוממה מכיסאה ברגע ההשתלטות] ופורסם שכל ארבעת המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות. בשל צילום של צלם עיתונות התברר ששני מחבלים נתפסו חיים, נחקרו במקום בידי יצחק מרדכי, שאף חבט באחד מהם בקת אקדחו בכדי לברר מיידית אם היו מחבלים או מטעני נפץ נוספים.

שניהם נמסרו חיים לידי השב"כ עליו פיקד במקום אהוד יתום ונהרגו לאחר מכן בריסוק ראשיהם באבנים. משנתגלתה הריגת השבויים קמה סערה ציבורית שהביכה את שמעון פרס ראש הממשלה דאז ואת יצחק שמיר סגנו. השב"כ, עליו פיקד אברהם [אברום] שלום, העליל על יצחק מרדכי שהוא זה שהרג את השבויים ומסר את גופותיהם לשב"כ. השב"כ דרש לשתף בוועדת החקירה שהוקמה את נציגו יוסי גינוסר אשר הדליף את דיוניה לשב"כ ושיבש את מסקנותיה.

בסופו של ענין התברר שאהוד יתום ואנשיו בצעו את ההריגות בהנחייתו של אברום שחשב כנראה שלא ייתכן שמחבלים שבצעו חטיפה כזו יצאו מהענין בחיים. יתום טען שההריגה הייתה לפי פקודה מאברום, וזה טען כי יצחק שמיר אישר את ההריגות. שמיר הכחיש זאת בכל תוקף. מכל מקום פרס ושמיר תמכו בכל יכולתם בשב"כ בטענה שאין לפגוע בשב"כ מחשש לביטחון ישראל, והביטחון עדיף על האמת ובכך חטאו.

בכדי להשתיק את הסערה הביאו לחנינה לכל המעורבים מִידֵּי הנשיא יצחק הרצוג לפני שאפילו הוגש כתב אישום נגדם. הוגשה עתירה כנגד חנינה זו, ובג"ץ דחה את העתירה ברוב דעות. שופט המיעוט שרצה לקבל את העתירה ולבטל את החנינה היה פרופ' אהרן ברק. שלושה מבכירי שב"כ שראו עד אנה התדרדר הארגון דרשו מאברום לספר את האמת לציבור ולהתפטר. שלושתם פוטרו מיד על דעת פרס ושמיר אך הענין דלף לעיתונות.

היועץ המשפטי לממשלה היה אז פרופ' יצחק זמיר שכבר עמד לסיים את תקופת כהונתו והוא עמד בתוקף על דעתו שיש למצות את החקירה בשב"כ ונעזר בעוזרתו הפרקליטה דורית ביניש. הממשלה החליטה על פיטוריו או על קבלת התפטרותו. זמיר סולק מתפקידו ובחקירה נתגלה שבשב"כ הייתה נהוגה תרבות שקר, כולל בעדויות בבתי-המשפט, עינויי עצורים בחקירות, זיוף ממצאי ניתוח מהמכון הפתולוגי וכשלים נוספים שחייבו בדק בית מקיף. זמיר וביניש עמדו על דעתם, זמיר שילם על רדיפת האמת בכסאו אולם לאחר שהכל נחשף מונו לבסוף שניהם, זמיר וביניש, לשופטים בבית המשפט העליון.

אני מוצא, למרות השוני בנסיבות, קו אמת ועמידה על החוק במובנו הרחב, שלאורכו צעדו זמיר וביניש ועתה צועדת לארכו בעוז הגברת בהרב. אני מקווה שבנימין נתניהו יטה אזנו ליועצת המשפטית, יעכב את דהירת "המהפכה המשפטית" תוך הרס המדינה וכי גם היא, בהרב, בבוא המועד תמצא עצמה שופטת באותו בית משפט רם. אנו זקוקים לשופטים כאלה, חכמי משפט השופטים אמת לפי החוק והמצפון ולא לפי לחצים מגבוה או מסערות חולפות בציבור, בַּמֶּדְיָה או בבראנז'ה.