כאשר ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, אומר: "הפילוג בעם עלול להוביל למלחמת אזרחים"
1 - עצם אמירה משונה זו בעייתית ומעוררת תמיהה ולעיתים גם מידה של דאגה. לכאורה זו אזהרה של "יודע דבר" שבאה להתריע, אך בפועל זו אמירה חסרת אחריות שבאה לקדם תהליכים שפרדו עצמו כמו גם אחרים כנראה שבויים בהם לא מכבר. לכאורה זו קריאת אזהרה, קריאה לאחדות ודאגה לעתיד אך בפועל, כפי שגם נראה להלן, עשויה היא בנקל להתפרש כלגיטימציה למיליטנטים ולשוחרי הפילוג והקרע להמשיך במאבק הגס והנבזי הנוכחי - מעין נבואה המגשימה את עצמה...
אין זה סוד שבישראל מצויות קבוצות שמחפשות דרך לגיטימית כביכול לעימות והכרעה כוחנית בסוגיות ההגמוניה. שכן מי שלמד את יסודות הדמוקרטיה ולו במקצת, מבין שיסוד היסודות הוא שלטון העם, והעם ברובו הגדול איננו שייך אידאולוגית ומנטלית לקבוצה זו. בעבר היו הקבוצות האוליגרכיות נחלת השמאל הקיצוני, שדרכי "תיקון עולם" שלו עברו דרך הסיסמה: "עולם ישן עדי-היסוד נחריבה". בדור האחרון הופיעו גם בקרב הימין הקיצוני קבוצות דומות. אלא שביהדות הייתה המלחמה האידאולוגית תמיד "לשם שמים" והצלת נפשות מישראל - שנחשבה כ"הצלת עולם מלא".
קבוצות השמאל החתרניות דהיום נוצרו בישראל על-רקע המהפך הפוליטי של 1977, שסיכם את הכשלון ההיסטורי הקולוסלי של מלחמת יום הכיפורים. סיכום זה כלל בפועל את תום עידן העליונות האליטיסטית של השמאל הסוציאל-דמוקרטי הפונדמנטליסטי "המתחזה" לציוני. המסקנה האופרטיבית של זרמים אלה הייתה כבר אז "שגנבו להם את המדינה" - סכנה אמיתית ומיידית. לדידן יהודי שאינו מזדהה עם עמדותיהם הוא אולי אזרח רצוי מטעמים דמוגרפיים וכלכליים מובנים, אבל בהחלט לא יסוד מוסד ושותף שווה-ערך וזכויות בממשל הלאומי.
המנהיגות הפוליטית שלנו עד 1977 האמינה ברובה שכיבושי ישראל במלחמת השיחרור (1948-9) הינם לגיטימיים, אעל-פי שחרגו בעשרות אחוזים מהשטח המגוחך שהקצתה למדינה היהודית עצרת האו"ם ב-1947 (תוכנית החלוקה). מסיבות אידאולוגיות ופסיכולוגיות שטרם הובהרו במלואן עד היום, לא הצליחה מנהיגות קבוצה פוליטית זו (כיום "גוש השמאל") להתאים דפוסי חשיבה דומים להישגי 1967!! אולי מפני שאלה היו קשורים היסטורית, אמונית ומעשית בשטחי "ארץ יהודה והשומרון" שלפני החורבן הראשון, ומכאן בעלי יסוד אמוני-תורני-לאומי חזק. מאז ועד היום הויכוח על גבולות הקבע של מדינת הלאום היהודי בארץ-ישראל הוא סלע מחלוקת פוליטית עקרונית בין "גוש השמאל", למה שבעקבות מפולות 1977, הסכמי אוסלו (1993) והגירוש מעזה (2005) - הפך בפועל ל"גוש הימין".
המחלוקת בתנועה הציונית של תחילת המאה ה-20, בשאלה העקרונית של זכותנו על הארץ ומצד שני בדבר דינו ותוצאותיו הלגיטימיות של מאבק לאומי ששזורים בו מלחמה ואבידות לצד נכסים גיאו-אסטרטגיים שערכם הלאומי והאסטרטגי לא יסולא בפז - חולל פער ניכר בתפיסות המדיניות בתוך החברה היהודית בא"י. בהרגה מצא ביטוי בעמדות נפרדות ואפילו מנוגדות של קבוצות שונות אחרי חתימת הסכמי שביתת-הנשק של 1949. מחלוקת זו התבטאה לבסוף בשמאל בהצמדות ל"קדושת" החלטותיהם של "הגויים" בכדי לזכות ביחס חיובי מצידם. כמו-כן שרתה את הרצון להתבדל מההיסטוריה העתיקה ולהציג בתנועת התקומה הלאומית היהודית המודרנית קידמה רעיונית, שהייתה בעיקרה התבטלות לאומית. בזכותה בקשו לזכות בהכרה עולמית מחודשת בזכויותיו של עם ישראל למולדת משלו גם במחיר התבדלות מההיסטוריה העתיקה שלנו, ציות "לחוק הבינלאומי" העכשווי של "יהודי אוניברסלי חדש", "חבר במשפחת העמים המתקדמים". התבטלות זו הייתה אמורה להיות "מבוא למודרנה" ואך הפכה לבסוף להתנכרות לאומית ולהתרחקות מהציונות המגשימה.
עמדות אלה חרגו לא אחת מגבולות ההיגיון והשכל הישר של מדינה נורמלית בזמן החדש. ככל שהקצינו הפכו עמדות אלה בסופו של יום למגדירי-גיזרה בין "שייכים" ל"בלתי-שייכים". מחלוקת זו פועלת עד היום כאחד הגורמים לבידול האידאולוגי הפנימי באוכלוסייה היהודית בין "הימין" "לשמאל". משלים את השבר הלאומי הזה הבדל אידאולוגי בין ציונים חילוניים ודתיים-לאומיים לבין חילוניים קיצונים ופוסט-ציונים, חסידי ההשקפות הגלובליסטיות של המערב הפוסט-לאומי.
במפא"י ההיסטורית היה עניין קיבוץ הגלויות ומיזוגן חלק אינטגרלי מרכזי בתפישותיה של תנועת התקומה הלאומית; בן-גוריון ייחד לה חשיבות מיוחדת בכל החלטותיו העקרוניות. תנועת העבודה אחרי עידן בן-גוריון הפכה את הדמוקרטיה הפוסט-מודרנית למולך האידאולוגי החלופי שלה, וכיום המאבק על מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח זו מכוון למדינה של יהודים חילוניים או אפילו אנטי-דתיים עם ממשל פוסט-ציוני, המכונה לעיתים "מדינת כל-אזרחיה.
2 למעשה המבדיל העיקרי בין הקומוניזם של רוסיה הסובייטית, לבין הניאו-דמוקרטיה של המערב דהיום, הוא מבנה האליטות המובילות את הממשלים בשני סוגי המדינות-אוכלוסיות: - ברוסיה, האוליגרכים של המפלגה הקומוניסטית ובמערב דהיום, האוליגרכים של הכסף הגדול, המוגן ע"י חופש הפרט וזכיותיו העודפות על אלה של הציבור הרחב, כשהכסף הגדול קונה גם את תמיכת התקשורת המגויסת ומערכת המשפט.
השסע היהודי-ערבי, אחד השסעים העיקריים אחרי מלחמת השיחרור, נובע מהתקבעות התודעה היהודית אחרי מלחמת השיחרור על קווי שביתת-הנשק 1949 כגבול הבינלאומי הרצוי. אצל הערבים מאידך התקבעה תפיסת מצב הקבע סביב אי-הכרה בתוצאות אלה שייצגו את כישלונם הצבאי במלחמה ובריחת רבים מהם מהארץ ("הנכבה"). הרצון למחוק כישלון זה שיקף במשולב את שתי מטרות-היסוד: חיסול הישות המדינית הציונית וגירוש או חיסול מרבית היהודים שנוספו לאוכלוסייה המקומית בשנתיים שלאחר הכרזת העצמאות - "סיבוב שני" של מלחמת השחרור ריחף באוויר עד מלחמת סיני 1956, ולאחר הנסיגה מסיני בלחצן המשותף של ארה"ב ובריה"מ, בצורה מעט יותר מתונה עד סיום מלחמת ששת-הימים 1967.
אצל רבים מהיהודים המערביים - שמוצאם ממרכז ומערב אירופה - היו גבולות 1949 החזון האולטימטיבי לגבולות ישראל, (יש לזכור שירושלים המזרחית לא נכללה בהם). אצל הציונים המובהקים (הלאומיים) ואצל מרבית היהודים שומרי המסורת, היה זה "ליבה של הארץ" ביהודה ובשומרון לרבות ירושלים כמובן. כך צמח השסע הלאומי שחפף במידה רבה גם את פערי ההשקפות שבין "מדינה יהודית" למדינת כל אזרחיה (אוניברסלית, מערבית). בפרק זה של ההתבססות בארץ, גדל מספר הערבים בישראל באמצעות הגירה, הברחה ואיחוד משפחות הזוי, אבל היעד האסטרטגי הערבי הבסיסי לא השתנה: - חיסול הישות הציונית מנטלית ופיסית.
מה שהחל כמציאות זמנית אצל שני הצדדים בישוב היהודי כשלכול אחד מהם הגדרה שונה לפרטיה של מציאות זו, הפך אחרי 67 לחזון האולטימטיבי אצל הרוב היהודי; ואצל הערבים לעקרון מנחה ומגבש לאומי - תחנה ב"תוכנית השלבים" הערבית . בין המרכז לשוליים הקיצוניים של שני הצדדים ריחפו במשך כל הזמן דעות והתארגנויות ברמת נחישות והחלטיות שונה לגבי סיכויי המימוש. ומה שחיזק אצל שניהם את התקווה להתממשות החזון על-פי הדעה המקובלת בהם, היה
הסחבת במימוש ההתיישבות היהודית באיו"ש וההימנעות מאקט פורמלי של סיפוח שטחי איו"ש רשמית למדינת ישראל. המאבק הנוכחי בישראל נובע מהתמשכות מצב חוסר ההכרעה ומרצון למנוע הכרעה כאשר הקואליציה הנוכחית היא ימנית בהגדרתה הבסיסית - ימנית, אך לא הומוגנית מלאה בהשקפותיה האידאולוגיות. השמאל-מרכז מורכב משאריות המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות של התקופה הראשונה לעצמאות, בשילוב עם תוצאות הכשלים החינוכיים של מערכת החינוך הישראלית הממלכתית בהנחלת מושגי-יסוד והכרה לאומית מובהקת במעמדה ומשקלה של א"י - במיוחד אזורי איו"ש - בהיסטוריה ובתרבות של העם היהודי, וחשיבותה המכרעת לעתיד העם של היות ישראל מדינה יהודית ברוח הכרזת מגילת העצמאות. השפיעות גם העליות והתפתחות היישוב המקומי מבחינה דמוגרפית. לעיתים דומה שהפוליטיקה של שימור טכני של ההגמוניה השלטונית הקיימת חשובה לפוסט ציונים דה-פקטו, המהווים בה קבוצת השפעה מובהקת, יותר מעצם היותה של ישראל מדינה יהודית. רמזים שונים בתחומי השת"פ עם תנועות ומפלגות ערביות בישראל (כגון: בממשלת בנט-לפיד), שאינן מכירות ביהדותה של המדינה היו ועודם איום מכריע על עתידה של הציונות.
בין 1949 ל-1967, נעו התודעות הלאומיות היהודית והערבית בין שני קטבים הנ"ל.
3 במשבר הנוכחי נוסף למחלוקת זו במתכוון משבר הזהות האזרחית היהודית. בימיה הראשונים של המדינה כאשר הדומיננטיות של תנועת העבודה הבטיחה במדינה שלטון בעל דגשים יום-יומיים אוניברסליים עם ביטויים יהודיים יחודיים וסימבוליים כשפה, חגים, סמלים לאומיים וחגים לאומיים, כשהישוב היה קטן וחלש, הוסכם לקיים סטטוס-קוו בהתנהלות הממשלה הלאומית הזמנית, בהנחה שסטטוס-קוו זה יוחלף בחוקה שתסדיר את יסודות הקיום הלאומיים. משלא נעשה הדבר, התפתחה "תרבות משיכת החבל" בין שומרי המסורת לדרגותיהם לבין "המתקדמים ברוח הפוסט- מודרניזם" והפכה בשנים האחרונות - ככל שהשמאל נחלש והימין התחזק במונחים דמוגרפיים ומכאן גם דמוקרטיים - למאבק פוליטי על ההגמוניה במדינה. החשש הוא כמובן שבעלי ההגמוניה הפוליטית יוליכו את המדינה גם מבחינה תרבותית ומסורתית וגם מבחינת החוק במרחב הציבורי לעבר הדגשת המוטיבים הדתיים-היסטוריים-סימליים המקובלים עליהם. במציאות זו פותח בג"ץ כמערך הגנה דיקטטורי-אוניברסלי שתפקידו לאזן בין העוצמה הפוליטית הדמוקרטית של הרוב האזרחי, לבין העדר הסכמה והעדר מנגנון לקביעת הסכמה בין שתי המגמות שבעמדותיהן הקיצוניות הן יריבות שלא ניתן לפשר ביניהן.
הדרישות הפורמליות הנשמעות בשאלת שוויון הנשיאה בנטל הן פיקציה -
אין כיום שוויון בנטל ולא יושג שוויון כזה בהעדר שוויון אזרחי, כלכלי, אידאולוגי, תרבותי, השכלתי ואנושי בין קבוצות האוכלוסייה השונות בחברה הישראלית. הדרך היחידה לגשר על השונויות היא בשיח מתמיד שמטרתו פשרות ובהסכמה על הדרך בה מתקבלות הכרעות באין הסכמה.
בדמוקרטיה, דרך זו עוברת דרך הכרעת רוב האזרחים; ובאריסטוקרטיה אוליגרכית, דרך כפייה דיקטטורית של רצונו של מיעוט עוצמתי על הרוב. חברה אינה מתקיימת לאורך זמן אם הרוב אינו מעוניין לקיים אותה. המיעוט שאיננו מסתגל נפלט ממנה כך או כך בסופו של יום.
השאלה המכרעת היא אם עניין זה מתחולל בתהליך כוחני אלים או בדרך הפרישה וההפרשה של הבלתי-מסתגלים. בשלב זה ברור שהאוליגרכיה השלטת הבינה את מהות המאבק מוקדם יותר וטוב יותר ונערכה לקראתו בצורה יעילה. הרוב אכן הוכה בסיבוב הראשון. הטכניקה של לוין - "הפחדת" הציבור ב"תוכנית מהפכנית" שלאחריה יבוא מאונס שלב של התפשרות על טכניקת המימוש - איננה יעילה, משום שהיא מחבלת בצורה קשב ביכולת המשילות של ממשלת הימין ועשויה לגרום בסופו של יום להדחתה.
הדרך הנכונה עתה היא זיהוי המכשלות שהתפתחו סביב ההגמוניה המשפטית "המשכפצת" את איגוד שומרי הסף מצד אחד ומנטרלת את הממשלה והכנסת מצד שני וחיסולן בהדרגה ובנחישות.
הכיוון חייב אפוא להיות: הבנת מהותה של הדמוקרטיה - הגדרה חוקתית מחייבת - וקיבוע העיקרון שדמוקרטיה מושתתת על ריבונות העם (או נציגותו הנבחרת) - דהיינו: העם הוא מקור הסמכות השלטונית, ובעל הסמכות היחיד לחוקק חוקים במדינה. העוקץ הצמוד לקביעה זו הוא שביטול חוקים או פרשנות המשנה את כוונות המחוקק, דינם כחקיקה בפועל ועל כן יש לאסור אותם על בית המשפט בחוק-יסוד או בהחלטה חוקתית במשאל-עם.
אין צורך בשומרי סף. הכל מצווים לנהוג על-פי חוק ומי שחורג מכך וככל שרמתו ודרגתו הציבוריים גבוהים יותר, יענש בחומרה רבה יותר ויורחק כליל מהשירות הציבורי. הפיקוח נתון בידי מבקר המדינה ואם יש לשפרו ולעבותו, חובה לעשות כן.
בג"ץ - איננו ממונה על הכנסת או הממשלה ולכן מוגדרים עבורו שני תפקידים: בית משפט לחוקה, כאשר תהיה חוקה בישראל. טרם היות חוקה יוכל לבקר התאמתם של חוקים רגילים לחוקי-יסוד ולהציע בהם לכנסת עריכת תיקונים מתבקשים או כאלה היוצרים סתירה פנימית בחקיקה הישראלית. כ"כ יש מקום לבית משפט גבוה לעירעורים.
בחירת שופטים - לטעמי יש להעביר לפצל את תהליך בחירת השופטים העליונים לשנים: שלב א' - בחירת מועמדים ראויים ע"י הליך משותף לכנסת ולבית המשפט העליון, תהליך זה יסתיים בהצגת שלושה מועמדים מוסכמים לכל שני תפקידים פנויים בבית המשפט העליון. הבחירה הסופית תהיה בכנסת, בהשתתפות 80 ח"כים לפחות, בחירת שופטים ברמות נמוכות יותר תעשה בוועדה ציבורית בהרכב מוסכם ובייצוג מיטבי של הדעות והעמדות בחברה הישראלית. הוועדה תיבחר פעם ב-7 שנים ותאושר ע"י הכנסת ברוב של 80 ח"כים לפחות.
העקרונות המובילים בהצעות אלה הם: א. יצוגיות ציבורית רחבה. ב. שופטים אינם בוחרים את חבריהם למושב. ג. הרכבים בדיון עקרוני יקבעו בהגרלה. ד. נבחרי הציבור הם נציגיו לחקיקה ולהבטחה שמערכת המשפט תהיה נאמנה לחוק ולרוח המחוקק. ה. אין רשות העומדת מעל לחוק ולצו המחוקק.
כך או כך, ההכרעה העקרונית היא בשאלה אם ישראל היא מדינת לאום דמוקרטית (שלטון העם) או דיקטטורה אוליגרכית (שלטון המשפט והאליטות החברתיות). הכרעה בשאלה זו דחופה, חיונית ורק בכוחה לבטל את המשבר הנוכחי. 
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
