אני נלהב מטקסט מקראי שכל מילה בו שזורה באווירת קדושה למחויבות לדאוג לאדם, שמתקיים אך ורק מעבודתו הפיזית. אני נלהב מפרשת שבוע המשליכה את כל יהבה על מתן הגנה לאדם, החי מיגיע כפיו, להון האנושי העובד. פרשת "כִּי תָּבוֹא", הנפתחת בספר "דברים" פרק כ"ו פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ט פסוק ח', פורסת בפנינו תיאור של אחד הטקסים המרשימים העומדים ביסוד עיצובם של החיים בארץ ישראל, המבוססים על האדם המעבד את אדמת ארץ ישראל, נוטף בה את זיעתו, חי ומתקיים ממנה.
חוויית הסיפוק והשמחה הרבה של האדם העובד - השקוע בעבודה הקשה, מתקיים מיגיע כפיו וזוכה לראות ברכה בעמלו - מתבטאת בלקיחת פרי אדמתו "וְשַׁמְתָּ בַּטֶּנֶא וְְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (שם, פסוק ב'). הפתיחה של פרשת "כִּי תָּבוֹא" מבוססת על העיקרון של השתתת דפוסי עבודה שוויונית, כשההון האנושי, הנוטף זיעתו בעבודת אדמה קשה חווה את הצלחתו בעבודתו, והוא עושה זאת כאמור בלקיחת הטנא והבאתו לכהן "וְלָקַח הַכֹּהֶן הַטֶּנֶא מִיָּדֶיךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלוֹהֶיךָ" (שם, ד') הטקסים, שתוארו לעיל, נותנים ביטוי תרבותי מרגש לעולם העבודה, ולחיים מעמל כפיהם.
ההון האנושי העובד בפרשת "כִּי תָּבוֹא" חווה חיים אידאליים של מערכת יחסים ישירה בין העובד ואדמתו ללא תיווך נצלני של גוף רכושני עם הצורך להרוויח על חשבון עמלו של הזולת.
ההון האנושי בתקופת המקרא, שעבד על אדמתו, לא חווה את הביטויים המכאיבים של מציאות ימינו, כשפרדסים ומטעים, שדות וגני ירק הפכו לנכסי נדל"ן, כשתאוות כסף וניצול אכזרי מנווטים מהלכים בימינו ולא ערכי פרשת "כִּי תָּבוֹא". הפרשה נושאת פניה להשתתת ערכים, המבוססים על עבודת כפיים של האדם העובד, כשלא קיימת מערכת של הון מנצל את אשר יצרו נטפי זיעתו, פרי עמלו ויגיע כפיו. מצער, שביתנו הלאומי השלישי מפנה עורף לערכים יפים ומוסריים בפרשה שלנו.
ההון האנושי העובד - שביקש בבניית חיינו הלאומיים העכשוויים לראות את ערכי העבודה כתמצית חייו - מצא עצמו פעמים רבות במעלה השרטון של הון אנושי אובד ורמוס, שרטון בו אבדו ונרמסו בבוטות ערכים חברתיים יפים של פרשת "כי תבוא". מרגש הטקס, שכל יחודו "וְהָיָה כִּי-תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אְלֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ..." (שם, פסוק א') כשכל התיאור הוא גם חלק מנאום של משה ההולך אל מותו טרם הכניסה של העם אל ארץ ישראל.
במציאות המזרח תיכונית הקשה והמאתגרת אין לתמוה על גודל פרץ השמחה האוחז את בני הארץ העובדים, כשמתברר שהארץ נתנה יבולה, שהברכה שרתה על השדות והעצים כורעים תחת עומס של תנובת הפרי. זאת כשהעם מודע לעבר הלא רחוק, לעבר של ראשית מצומצמת מאד, בה היה "אֲרָמִי אוֹבֵד אָבִי" (שם ה') ובהמשך בני האב נאלצו לרדת מצרימה "וַיּרֵעוּ אוֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיַּעַנּוּנוּ וַיִּתְנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה" (שם ו'). עתה הם נהנים מהברכה, שמעניקה להם עבודת האדמה והקשר הבלתי אמצעי בין ההון האנושי והאדמה.
מרגש אותי מפגש עם פסוקים בפרשה, החותרים לכינון חברה בה קיימת סולידאריות חברתית. המחוקק ער לעובדה שהחיים מזמנים התרופפות ומעידה של אדם העובד את אדמתו. לכן הוא דורש "כִּי תְּכַלֶּה לְעַשֵּׁר אֶת-כָּל-מַעֲשֵׁר תְּבוּאָתְךָ ... וְנָתַתָּ לַלֵּוִי, לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה...". (שם, י"ב). גם ההפטרה מספר ישעיהו פרק ס' המצורפת לפרשת השבוע מוסיפה נדבך מאוד חשוב למסורת ישראל לדורותיה, הרואה בארץ ישראל מרחב גאוגרפי, שירחיב למרחב ולעולם כולו ויקרין על ביסוסם של נדבכים מוסריים ובעקבותיהם גם האור של הרווחה והעוצמה הכלכלית.
איתן קלינסקי
