חמורים

פרק א': חמור ושמו בלעם

אני נמנה על חובבי החמורים, עוד מילדותי. עת עליתי ארצה בתקופת המנדט, וראיתי רוכבי חמורים רבים, בעיקר ערבים, מהם גברים מגודלים ושמנים, רוכבים במלוא כובדם על חמורים קטנים וכחושים. תמהתי כיצד הללו, החמורים, אינם כורעים תחת כובדו של הרוכב וריחמתי עליהם.

הערבים היטיבו לרכב על חמורים, שלא כמו הילדים היהודים [מבוגרים כמעט שאינם רוכבים עוד] אשר רוכבים מיושבים על אמצע גבו החשוף של החמור, משל היה סוס. באופן ישיבה זה סובלים השנים: סובל החמור במרכז שדרתו מכובד משקל הרוכב, והרוכב כאוב באחוריו מעמוד שדרתו החד של החמור, כאשר אין עליו אוכף או שמיכה עבה.

הערבים, המיטיבים להכיר את בהמתם, יושבים מעל עכוזו של החמור, ממש מעל אגן חלציו, סמוך לזנבו, כי רגליו האחוריות של החמור חזקות מהקדמיות, בעוד שעמוד שדרתו אינו כה איתן. גם מקום ישיבתם מרופד ונוח לַשֵּׁת יותר משדרת החמור.

בזמנו הצעתי לאליהו נאווי ז"ל, ראשה העברי הראשון של עִירִיַּת באר-שבע, הלא הוא "דאוד-אל-נטור" המפורסם מקול ישראל בערבית, ערב פרסום ספרו הידוע על סיפורי המזרח, לעטר את ספרו בציוריה של יהודית גינת ז"ל, ציירת ירושלמית ומפורסמת שהייתה שכנתי. מר נאווי ביקש לראות אלו מציוריה, העיף בהם מבט חטוף ופסק מיד: "לא זו!! בשום פנים!". תמהתי על מה-זה ולמה, והוא השיבני: "אולי היא ציירת טובה אבל אינה מציירת את שהיא רואה, בציוריה רוכבי החמורים מיושבים על אמצע גבו של החמור..."

יאמר לזכותה כי משך שנים יהודית הייתה מפליגה מִדֵּי קיץ לקפריסין או ליוון, מתבודדת משאר העולם באחד האיים ומציירת שם. החמורים הקפריסאים לבנים ומגודלים מחמורינו, גדלם כמעט כגודל פרד, ואפשר ושם הרוכב רוכב על חמורו כעל סוס. בביקורי בקפריסין לא התמקדתי, לְהַוֲותִּי, בשאלה מעמיקה זו.

החמור הוא בהמה קשוחה, חזק ועמיד, מסתפק במועט ומטיב לכת בשבילים, על אדמות טרשים, בהר ובגבע. כברכת יעקב ליששכר נאמר: "חמור גָּרֶם רובץ בין המשפתים, וירא מנוחה כי טוב והארץ כי נעמה, וַיֵּט שכמו לסבול ויהי למס עובד". השתמשו בחמור למסע ולמשא, לרכיבה ולהובלה, רתמוהו לעגלה ואפילו למחרשה. ראש העיר שכם בתקופת יעקב אבינו אף נקרא חמור, ואלמלא רצוני שלא להעליב חמורים הייתי מציין שגם בנו, שכם, היה חמור חמורותיים.

עם הַקִדְמָּה והמעבר לשימוש במכוניות הצטמצמה אט אט אוכלוסית החמורים. הסוכנות היהודית, אשר יישבה את העולים החדשים במושבים ובקבוצים, סיפקה להם סוסים ופרדות ולא חמורים, הללו, בבוא שעתם, פינו מקומם לטרקטורים ומכוניות. החמורים נותרו בעיקר במגזר הערבי. שנים רבות גם שמשו את ילדי הבדואים בנגב אשר רכבו על חמוריהם מדי בוקר אל בתי הספר המרוחקים.

יום אחד באתי כעו"ד לתחנת המשטרה בבאר-שבע, כדי לראיין את אחד העצורים. סמוך לפתח התחנה הבחנתי בחמור הקשור ליתד בקיר. שאלתי את היומנאי התורן מדוע הם קושרים את חבריהם. הבדיחה לא נשאה חן מלפניו אך הוא שאל מיד: "רוצה לקנות?". הופתעתי מהשאלה, ובלי לחשוב עד תום שאלתי: "כמה הוא עולה?". השוטר השיב בשאלה: "כמה אתה מוכן לתת?". פסקתי "מאה". השוטר התקשר מיד לקצין מפקדו ובישר לו, כשאיזו נימת הקלה בקולו: "יש פה מישהו שרוצה לקנות את החמור...". הקצין שאל: "בכמה?", השוטר: "במאה". הקצין הורה לו מיד: "קח טופס, רשום פרוטוקול: מכירה פומבית של חמור. ההצעה הגבוהה ביותר של פלוני אלמוני היא מאה לירות. נמכר!" וסיים את השיחה בטרם הספקתי לומר גם אני מילה.

היומנאי נטל חיש איזה טופס, כנראה נחפז לסיים את העסקה בטרם אתחרט, רשם: "הליך של מכירה פומבית", לא ציין כי ה"קהל" היה מורכב מאדם יחיד, ובטרם בהיתי כה וכה נעשיתי לבעליו החוקי של החמור... שלפתי מארנקי שטר של מאה לירות, ובקשתי רשות לצלצל בטלפון המשטרתי לידידי עמיחי מאור, שאז החזיק מיניבוס פולקסוואגן ישן. הסברתי לו את הבעיה, הוא הבין מיד, ותוך דקות הביא את רכבו לתחנה. בקשנו בנימוס את החמור לעלות לרכב, אחרי שכנוע קל עלה וניצב בין המושבים, בלי לשבת עליהם. בכל זאת - חמור. שרבב חוטמו מבעד לחלון והשקיף באדישות על עירו.

התישבתי מאחורי ההגה, ותחת מבטיהם התמהים של עוברי-אורח נסעתי לביתי. גרנו אז בשכונה של בתים חד-משפחתיים סמוך לדרך מצדה בעיר, וסביב ביתנו הייתה חצר לא גדולה. רעייתי הייתה בעבודה ובשובה הביתה נִצְּבָה בפניה עובדה חמורית מוגמרת. הילדים ששו ושמחו בחברם החדש ואחרי סדרת לטיפות יצאו עליו לרכיבה קצרה ומהוססת ברחוב.

החמור התאקלם במהירות, זכה לשם "בלעם", כיסח היטב את כל הדשא, אכל בתיאבון את השיירים ואת חבילות החציר אשר קניתי במחיר מופקע לחלוטין מסוחר ערבי בשוק. באותם ימים ייצגתי כעו"ד בעלים של מאפיה גדולה בעיר, אשר במחסניו אוחסנו ככרות לחם רבים שלא נמכרו והוחזרו מהחנויות. בעל המאפיה לאחר ששמע על חמורי נתן לי ככרות רבים של לחם ישן וחמורנו, שלא היה בררן, השמין מנחת וממלוא האבוס והצלחת...

שִׁמְעוֹ של בלעם, חמורי הגנן, העוסק בכיסוח דשא למהדרין, פָּשַׁה בשכונה ורבים מִשְּׁכֵנַי בקשו שֶׁאַשְּׁאִילּוֹ להם לכיסוח מדשאותיהם באפס מחיר ונעניינו, חמורי ואני, בשמחה.

יום אחד פנה אלי ידידי בנציון כרמל ז"ל, שהיה אז סגן ראש העירייה ולימים שגריר ישראל בקזחסטאן, ארץ עתירת חמורים, ובקש שאביא את החמור לחצרו. "בנץ", כפי שמכריו כינוהו, גר אז בבית קרקע מטופח מאד, ששתי חצרות לו - קדמית ואחורית. דא עקא שְׁהמעבר היחיד אֶל החצר האחורית, שם הדשא צמח פרא, היה דרך סלון הבית שהיה עתיר תמונות ופסלים עדינים ושבירים.

באתי אוחז באפסרו של בלעם וכולי מודאג שמא יחליט אֶרֶךְ-האזנים להטיל מימיו או גלליו דווקא בסלון ביתו של סגן ראש-העיר, או יחליט, כחמור עברי, לבעוט באחד מפסלי עכו"ם... אך המסע הקצר לרוחבו של הסלון עבר בשלום וכך גם כיסוח הדשא.

לאחר מספר חודשים נסעתי, עם כל משפחתי, למספר שבועות לחו"ל ולצערם המופגן של בני נתתי את ידידי החמור לחבר בדואי, איברהים אבו אלטייף, ובכך נסתיימה פרשת חמורנו הראשון.

פרק ב' - אתון

משום-מה כל עסקי החמורים שלי היו קשורים במשרד המשטרה. את החמור הראשון קניתי כאמור במשטרת באר-שבע. ומעשה האתון שהיה כך היה: הנכון הוא שפרשת האתון ראשיתה בכלב. כלבנו המסור הגיע לזקנה ושיבה ואחרי חולשות וגרירת רגלים נפח את נפשו הנאמנה והנובחת.

לאחר שתמו ימי האבל, וההתדיינויות אם לאמץ כלב חדש או לנוח קצת מהטיפולים בנבחן כזה, הוחלט בפורום המשפחתי הבכיר ביותר להעתר לי ולבני, ואושר לי לנסות ולהשיג כלב חליף ראוי.

אי לכך שמתי פעמי, וביתר דיוק - גלגלי רכבי דאז, פורד-קוֹרְטִינָה נאמנה, קשישה וקשת-יום, אל מתחם האגודה של "צער בעלי-חיים", שנחבא אי-שם לא הרחק מתחנת הרכבת הישנה של באר-שבע, לראות שמא יש בין גדרותיו איזה כלב ראוי שיש סיכוי כי נפשו תתקשר עם נפשי, ואולי נצילו מהגורל הצפוי לו בהעדר אימוץ. עוד ראשי הוגה בכלבים והנה צדה עיני אתון לבנבנה נלבבת, זקופת אזניים, הקשורה מחוץ לגדר אותה אגודה.

נכנסתי, שאלתי את הגברת שעל הַגְדֵרָה מה לאותה אתון וּלְכַלְבִּיָה המנבחת סביב. היא אמרה לי בפשטות: "האתון למסירה, תרום לאגודה מה שתתרום והאתון שלך, ובלבד שתבטיח שתקבל אצלכם יחס נאות". כנראה שבני-האתונות מהלכים עלי איזה קסם, כמו שֶׁהִלְּכוּ מן הסתם על בלעם בן בעור שרכב על אתונו הדברנית לנבא נבואות, אותו בלעם שֶׁנִּשְׂכַּר לקלל ונמצא מברך; וכמו שאול בן קיש שחיפש אתונות ומצא מלוכה.. ואולי ארוכי-האוזן הזכירו לי את שנותי בקיבוץ, בהן שימשתי תקופה ארוכה כאחראי על הַפְּרֵדוֹת אשר באורווה, פרדות שֶׁהִתְפָּרְאוּ מחוסר תעסוקה וטיפול מדי חורף, כאשר הבוץ העמוק והסמיך בעמק בית שאן מנע עבודה בהן. הייתי היחיד שהעז לרכב עליהן, והעגלון לעת מצוא בעת העבודה בכרם.

נשוב לסיפורנו. ללא שיקול דעת מספיק תחבתי ידי לכיסי, מסרתי את הסכום הפעוט שהעלתה ידי לאותה גברת. נטלתי את החבל בו הייתה קשורה האתון והולכתיה מעדנות אל מכוניתי. האתון טרחה מעט להסביר לי בדחיפות עכוז שאינה מורגלת לנסיעה ברכב פרטי. הסברתי לה שאין בנמצא לימוזינה עבורה ולבסוף השתכנעה ונכנסה למכונית וניצבה לרוחב הרכב מאחורי מושב הנהג.

עתה חרדתי שלא תזדקק לצרכיה ותטיל עלי מעמסת נקיון ריחנית בדרך, אך יאמר לזכותה כי עמדה במשימה בכבוד והקפידה על איפוק מירבי עד שהגענו לביתנו.

אחרי טרחה קלה הואילה מעלתה לצאת מהרכב לִשְׂשׂוֹן שלושת בָּנַי שזכו שוב לצעצוע חי. רעייתי תמהה מעט, כלשון הגמרא: "פתח בכד וסיים בחבית" כך פֹּה "פתח בכלב וסיים באתון", אך משסוכם מי יטפל ברכש החדש ומי פטור ממנו, קבלה את משק החי החדש ואף דאגה לו לקליפות ומיני ירק שפג תוקפם. כמורה למקרא ודאי זכרה שנצטווינו דווקא להרחיק יצורים נפלאים אלו מהמקדש, ככתוב: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ...אלוקיך" ואילו על הָעַיִּר הבכור נצטווינו: "וְפֶטֶר חמור תִּפְדֶּה בְּשֶׂה ואם לא תפדה וַעֲרַפְתּוֹ", שמות ל"ד 20. קצת אכזרי, הלא כן?

גם אתון זו חיתה בחצרנו. מצד אחד, כפשוטו, רעתה בגינה וכיסחה את העשב ומצד שני זיבלה את הקרקע... שכנינו, יאמר לזכותם, לא הביעו כל התנגדות לשכנה החדשה.

אלא שהימים נקפו ושוב נאלצנו מחמת כוח עליון כלשהו להפרד מידידתנו המזונבת. אז גונבה השמועה לאזני כי בכלא באר-שבע הוקמה פינת חי, לשמחת לב האסירים אשר מצאו בה עיסוק וגם זכו ליצורים ידידותיים להקשר אליהם בשממת הכלא.

לאחר "שימוע" לאתון, שלא נָעֲרָה דבר, התקשרתי להנהלת בית-הסוהר, מנחתנו התקבלה ברצון ורכב משטרתי ובו שני סוהרים הופיע ואסף את האתון, ללא שימוש באזיקים.

לימים שמעתי בצער כי פינת החי בכלא נסגרה. לדעתי פינת חי כזו היה בה לתרום רבות לחיי האסירים, ממש כפי שטיפול בבעלי-חיים תורם ליצירת פתיחות ומחויבות אצל נוער מנותק. איני יודע מה עלה בגורלה של אותה אתון. מקוה אני כי שפר עליה.